גם יהודי בוקובינה לא נשלחו למחנות השמדה, אלא "רק" לגלות בגטאות באוקראינה. לא שזה היה תענוג, כמובן. כמחצית מיושבי המחנה, כפי ששמעתי מאבא, מתו בסופו של דבר ממחלות ורעב. אבא וכל משפחתו הגרעינית השתייכו למחצית השנייה ושרדו את השואה. אגב, כמו רבים מאלה שהיו בשואה, אבא מעולם לא השתמש במילה "שואה"; הוא דיבר על "המלחמה". כלומר, מבחינתו השמדת היהודים הייתה חלק מהמציאות הרחבה של "המלחמה", ולא תופעה נפרדת. הוא גם לא דיבר מעולם על מי ש"נרצחו", "נספו", "נטבחו", וכדומה. בלשונו העדינה, המבקשת לרכך את הזוועות, עבורנו ואולי גם לעצמו, הוא דיבר על מי ש"נשארו שם".
סיפור הצלתם היה מופלא. בדרכם לאוקראינה נאלצו הגולים לחצות את הדנייסטר, מהגדולים שבנהרות אוקראינה. לילד בן 11 זו הייתה משימה לא פשוטה. אם לא די בכך, פתאום הוא שם לב שבן־דודו שמשון, בן שנה בלבד, נשמט לנהר מזרועות המבוגרים העמוסות. בלי היסוס הוא קפץ למים, הרים אותו על זרועותיו ונשא אותו עד שסיימו לחצות את הנהר. את הסיפור הזה סיפר אבא לראשונה רק בשבעה של אותו בן־דוד, שמשון זוסמן מבני־ברק, לפני שנים אחדות, ואני זכיתי לשומעו רק כעת, בימי השבעה על אבא, מפי אחד מבניו של שמשון.
מיד עם הגעתם לגטו נלקח סבא שמעון, אביו של אבא, למחנה עבודה, והמשפחה נותרה ללא מקור פרנסה. באחד הגטאות האחרים באזור הביאה המציאות הזו למעשה נורא. באותו גטו החליטו הרומנים שהתפוסה גדולה מכדי יכולת הקיום של הגטו, ודרשו מהנהגת היהודים "לדלל" את הגטו באמצעות הכנת רשימות של אנשים שיישלחו להשמדה. ההנהגה היהודית עמדה בדרישה: היא החליטה למסור את אלה שסיכויי הישרדותם קטנים ממילא, כלומר נשים וילדים שנשארו ללא האב המפרנס. זו היתה אחת ההחלטות המזוויעות ביותר שקיבלו בני אדם באיזושהי תקופה.
בגטו שבו היו אבא ומשפחתו לא ננקטה החלטה כזו, למרבה המזל, אבל הפרנסה ללא אב בכל זאת הייתה בעיה קשה. כאן עמדה לזכותם תושייתה של סבתא. כשיצאו לגלות היא לקחה איתה כלים יקרים, בעיקר כלי כסף; מן הסתם הבינה שתזדקק להם. ואכן, כשהגיעו לגטו שלחה סבתא את אבא, ילד בן 11, להתגנב מחוץ לגטו ולמכור את הכלים. עבור כל כלי שמכר קיבל אבא שק של 16 קילו קמח. הוא סחב אותם על גבו הקטן – רק הרצון העז לחיות אִפשר לו מן הסתם את המאמץ הזה – וחזר אל הגטו. שם הכינה סבתא מאפים שונים, ושוב שלחה אותו מחוץ לגטו למכור אותם. וכך, מן ההפרש בין מחיר הקמח ומחיר המאפים, התפרנסה המשפחה במשך ארבע שנים.
באחת היציאות האלה נתפס אבא על ידי כמה אוקראינים שיכורים, והם הפליאו בו את מכותיהם עד שכמעט מת. הוא ניצל בסופו של דבר, אבל השמיעה באוזנו הימנית נפגעה מאז באופן קשה. זה לא הפריע לו להיות גם היחיד מבני המשפחה שאזר אומץ להביא אוכל לדוד מנדל, אביו של אותו שמשון, שחלה בטיפוס ונשלח לבקתה מרוחקת כדי שלא ידביק אף אחד במחלתו. גם מנדל שרד, וזכה לעלות ארצה ולראות נכדים ונינים. אגב, מאוחר יותר, כשאבא שירת בחיל האוויר, נפגעה גם השמיעה באוזנו השמאלית, מרעש המטוסים והירי. בהומור יהודי שחור נהגתי לומר שהוא איבד את אוזנו האחת לשואה ואת האוזן השנייה לתקומה.
"כסף לא נחשב"
בניגוד לדימוי המקובל של ניצולי השואה כחרדתיים, החרדים מאוד גם לרכושם ולמזונם, אבא נהג באופן הפוך. הוא היה אוהב חיים גדול, שנדמה כאילו הצלחתו לעבור את השואה רק חיזקה את רצונו "לחיות את החיים בגדול": לנסוע בכל העולם, לקנות כל מה שראו וחשקו עיניו. כשאחותי התלבטה בין שתי שמלות שמצאו חן בעיניה, הוא נהג להציע לה שתקנה את שתיהן. כשהיינו תמהים על הבזבזנות הזו, הוא נהג להסביר במשפט שהפך לאחד מסימני ההיכר שלו: "כסף לא נחשב" (את המילה "נחשב" אמר במלעיל, כאילו באה איתו משם). תמיד תמהתי מאיפה בא לו העיקרון המוזר הזה, עד שפעם עלה בדעתי לקשר אותו לסיפור מכונן אחר שסיפר לנו מאותם ימים:
אבא בלט גם בעובדה המדהימה שאמונתו לא רק שלא נפגעה בעקבות השואה, אלא נדמה שאפילו התחזקה. ביני לביני הסברתי זאת בכך שכל משפחתו הגרעינית זכתה להינצל. מול כל המוות מסביב, העובדה הזו אפשרה לו אולי להרגיש מושגח, לפחות במקרה הפרטי שלו
בגטו בטרנסניסטריה הייתה קרובת משפחה שגם היא הביאה עימה כלי כסף מביתה, אבל בניגוד לסבתא היא התקשתה להיפרד מהם. ילדיה ובעלה נפטרו בזה אחר זה, והיא בשלה: לא תיפרד מכלי הכסף היקרים והאהובים. השד יודע איך שרדה בעצמה, עם כלי הכסף אבל ערירית לחלוטין. לימים נודעה בבני־ברק כבעלת צדקה גדולה. פעם שאלתי את אבא אם הרעיון ש"כסף לא נחשב" אכן בא לו מן הסיפור הזה. הוא אמר שאינו בטוח, אבל ממראה פניו הבנתי שזה בהחלט ייתכן.
אגב, את כל סיפורי השואה הוא מעולם לא סיפר לנו כילדים, כדי "לא להעכיר את הילדות שלכם". שמענו אותם לראשונה רק כאשר במבי אשתי הצטרפה למשפחה, ולמענה הוא התחיל לספר. כשהסכים, אחרי שנים רבות של סירוב, למסור עדות מצולמת ליד ושם, מיד אחרי מתן העדות התחילו אצלו כאבים בבלוטת התריס; המחשה מובהקת נוספת, אם מישהו זקוק לה, לקשר שבין גוף ונפש.
אבא בלט גם בעובדה המדהימה שאמונתו לא רק שלא נפגעה בעקבות השואה, אלא נדמה שאפילו התחזקה. פעם, לפני שנים אחדות, אמר לי שהוא מודה לקב"ה על כל יום ויום מחייו, "גם על הימים היותר קשים". בחופשה אחת הכיר זוג חרדי, והם אכלו יחד לאורך שבוע. כשעמדו להיפרד, ביקש החרדי ברכה מאבא. אבא תמה: אני לא רב ולא באבא, למה אתה מבקש ממני ברכה? והחרדי אמר ששמע פעם מהרב שך שאדם שעבר את השואה ונשאר מאמין זו סגולה מיוחדת, ומאדם כזה ראוי לקבל ברכה. משמע, גם עבור הרב שך להישאר מאמין אחרי השואה אינו דבר של מה בכך. ביני לביני הסברתי את התחזקות אמונתו בכך שכל משפחתו הגרעינית של אבא (כולל אביו שחזר ממחנה העבודה) זכתה להינצל. מול כל המוות מסביב, העובדה הזו אפשרה לו אולי להרגיש מושגח, לפחות במקרה הפרטי שלו.
אחרי המלחמה רצו בני המשפחה לעלות לארץ, אבל הקשיים שהערימו הבריטים מנעו מהם לעשות זאת. המשפחה החליטה אפוא לנצל בינתיים את הזמן כדי לרכוש מקצוע, שיועיל להם לכשיגיעו לארץ. הם נסעו אפוא לפריז, שם סידר להם ד"ר יוסף בורג, ידידו של סבא מימי הישיבה בגליציה, לימודים בבית־ספר "אורט" המקומי. הם היו ארבעה בנים ושתי בנות; כל ארבעת הבנים למדו הנדסת חשמל והגיעו לארץ עם הכשרה של קבלני חשמל, שגם קיצרה את שהותם במעברה. הם הקימו חברה משותפת שהחזיקה מעמד עד המיתון הגדול, בשנת 1966.
אבא היה מבוני הארץ, כפשוטו: הוא התמקד בעבודות גדולות, רבות מהן מול משרד הביטחון: הקמת תשתיות חשמל לבסיסי צבא, בהם שני בסיסי מודיעין בסיני (באותן שנים היה יוצא מהבית ביום ראשון בבוקר וחוזר בחמישי בערב, ולפעמים אפילו בשישי); תאורה למסלולי המראה בנתב"ג; רמזוּר מחלפים גדולים, והקמת רשת של עמודי חשמל וטלפון לאורך כביש החוף. פעם אחת ויחידה התלוויתי לעבודה עם אבא. זה היה כשהוא עבד על רמזּור מחלף לה־גווארדיה בתל־אביב, ואני נדרשתי למלא עמודים בחצץ כדי שיהיו כבדים ויציבים. אחרי יום אחד כזה הרגשתי שהעבודה סיזיפית ומשעממת מדי בשבילי, ולא חזרתי אליה עוד.
היהודי שהגויים פחדו ממנו
לקראת גיל שישים נמאס לאבא מההתרוצצות בחוצות, בגשם ובחמסינים. הוא החליט על "הסבה מקצועית" עצמית, או ברוח ימינו: מעבר מכלכלת עבודה לכלכלת הון (השקעות). יועץ כלכלי שהכיר המליץ לו על חבורת צעירים שהייתה בעלת רעיון למזגן חדשני, משוכלל ויפה במיוחד. הם התכוונו למקד את מאמציהם לא בשוק המקומי, אלא בייצוא לאירופה. הרעיון היה מוצלח מאוד על הנייר, אבל עוד כמה חברות גדולות, בהן תדיראן ואלקטרה, חשבו עליו באותו זמן, ומולן לא היה סיכוי למזגן המשוכלל שבו השקיע אבא. המפעל שהקים פשט את הרגל תוך שנים ספורות, ואבא הפסיד את רוב הונו. תוך כדי התהליך הזה גם נפטרה אמי טובה ז"ל, בגיל 49 בלבד, כנראה גם בהשפעת החרדות שפקדו אותה נוכח הקריסה הכלכלית. היא הייתה צעירה מאבא בתשע שנים וגדלה בטרנסילבניה, שבימי המלחמה היתה שייכת להונגריה. בעיר הולדתה, אראד, הנאצים לא הספיקו לבצע את זממם, אבל החרדה שמא יגיעו אפפה את כל בני הקהילה, ואמא, כבת הקטנה במשפחתה, יצאה מן השואה הרבה יותר חרדתית מאבא.
מישהו אחר היה עלול להישבר מהצירוף של אובדן אשת נעורים ואובדן רוב ההון שצבר בחייו. אבל אבא, האדם הכי "קול" שהכרתי בחיי, תמיד הסתכל קדימה. כעבור קצת יותר משנה מפטירתה של אמי הוא התחתן שוב, ועם אשתו נעמי (לבית אורבך) הוא פנה לעבודה חדשה: פיקוח על בנייתו של מלון חדש, באילת. לאחר שנתיים, כשבניית המלון הסתיימה, פנה אבא לנצל את הנכס העיקרי שנותר בידיו: מגרש בעפולה, שאותו רכש בימיו הטובים יותר. אבא מכר את המגרש לקבלן עפולאי, וכחלק מהעסקה קיבל ממנו ארבע דירות. באחת מהן עבר לגור עם אשתו, ואת השלוש האחרות השכירו. הם חיו בעפולה כעשר שנים, ואז חזרו לאזור המרכז, לכפר־סבא, ליד קרובי משפחה. לפני שלוש וחצי שנים, כשגם נעמי נפטרה, עבר אבא שוב, בפעם האחרונה בחייו, מכפר־סבא לגבעת־שמואל, בסמיכות לאחותי.
אגב, במהלך המאמצים לטפח את מפעל המזגנים התרחש אירוע נוסף שהעיד על מידת הביטחון העצמי של אבא. הוא ניסה ליצור שותפויות עם גורמים מחו"ל, ובין השאר ניסה להפעיל את אחיינו, שכיהן באותה תקופה כשליח התעשייה האווירית בארה"ב, כדי שיארגן לו פגישות עם גורמים רלוונטיים בשוק האמריקני. בשלב מסוים הצליח האחיין לארגן פגישה עם סגן הנשיא של חברת "קרייר", אחת מענקיות המזגנים בעולם. אבא טס לארה"ב, אבל בנסיעה לפגישה חש פתאום האחיין רגליים קרות: עם מה בעצם אנחנו באים אליו, שאל את אבא. יש לנו הצעה למזגן, אבל אין לנו שום ניסיון בשוק הזה. אבא לא התבלבל: אני אומַר לו שאני צבי ב"ר שמעון הלוי, אמר. המשפט הזה נאמר בהומור, אבל גם ברצינות. אבא באמת חש שמורשתו המשפחתית והלאומית מספיקה כדי לעמוד, כשווה בין שווים, מול סגן נשיא של חברה בינלאומית.
בדיעבד נראה לי שלא במקרה הזכיר אבא במשפט הזה את אביו. כל חייו היה גאה באימו הפרקטית ובאביו הנחוש. סבא שמעון היה חוכר יערות. הוא כרת את היערות בקיץ, ובחורף "הגליש" את העצים לנהר על גבי מרבדי השלג הכבדים שירדו בהרים, ומשם כבר שטו ליעדם. כפרנסה צדדית הוא גם ניהל בית מרזח, ולצורך התמודדות עם השיכורים הוא אפילו קיבל רישיון להחזקת אקדח. בסיפורים המשפחתיים נפוצה האגדה על סבא המשתיק בירייה אחת באוויר את המוני השיכורים הרומנים. לפעמים, לפי הסיפור, הספיקה הידיעה ש"סימון מתקרב" כדי להרגיע, או להבריח אותם. לצד כל סיפורי השואה והאנטישמיות, היה נחמד לגלות שסבא שלך היה היהודי שהגויים פחדו ממנו.
לימודים מאוחרים
בתוך כל ההרפתקאות הללו, אבא מעולם לא שכח את הסקרנות האינטלקטואלית שלו. אני מאמין שנמשכתי לעיתונות מגיל צעיר משום שגם אבא הביא הביתה עיתון בכל יום, ובסופי שבוע הביא הביתה שלושה־ארבעה עיתונים. בגלל שנות השואה הוא לא זכה מעולם בתעודת בגרות, וממילא גם לא בלימודים אקדמיים מסודרים. אבל בשנות החמישים לחייו, כשכבר היה מבוסס יותר, מימש חלום ישן: לימודי מדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן. בשל עבודתו האינטנסיבית הוא לא הצליח לסיים את התואר, אבל התחום שבחר לא הפתיע אותנו. תחום המדינאות והדיפלומטיה תמיד סיקרן אותו. הוא נהג לקנות ספרי זיכרונות וביוגרפיות של פוליטיקאים בכירים, ישראלים ושאינם. בספרייה שלו מצאתי את "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר, ובשנותיו האחרונות עוד קנה את ספר הזיכרונות של מרטין אינדיק.
אבא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו. גם זה מאפיין רבים מבני דורו, כולל החרדים שביניהם, שגם אם לא הזדהו פורמלית עם הציונות, לא יכלו להתכחש לחשיבותה. כמי שראה במו עיניו מה המשמעות של חיים יהודיים ללא ריבונות, המדינה הייתה קדושה בעיניו, והוא גם לא הרבה להבחין בין המדינה לממשלה הספציפית ששלטה באותו זמן. הוא תמיד רצה להאמין שהממשלה, בין אם הוא בחר בה ובין אם לא, יודעת מה היא עושה. אותנו, בעיקר את אחי, זה הרגיז, ולא פעם התווכחנו איתו על כך, אבל גם הבנתי לליבו: עבורו, האפשרות שהממשלה לא יודעת מה היא עושה הייתה קשה מדי לעיכול. משום כך, במוצאי שמחת תורה תשפ"ד, כשנחשף לראשונה לחדשות והוא כבר בתחילתו של תהליך דמנטי, היה הזעזוע שלו עמוק ואותנטי: לא רק על עצם הטבח, אלא בעיקר סביב השאלה איך ייתכן שצה"ל נתן לזה לקרות.
הנאמנות המוחלטת השנייה שלו היתה למשפחה. כמי שהציל את בני משפחתו עוד כילד בן 11, הוא חש כל חייו אחריות להציל את אחיו מכל צרה ומצוקה. כשמי מהם הסתבך מבחינה כלכלית, אבא תמיד נחלץ לקראתו, גם כשלו עצמו היה הדבר קשה. הוא ליווה, גם מבחינה כלכלית, את תהליך הגירושין הקשה של אחת מאחיותיו, והמשיך ללוות ולסייע אחר כך גם לבנותיה. כשאחיו הצעיר נפטר לפני שנתיים בגיל 89, אבא לא ידע את נפשו. הוא, שמיעט מאוד לבכות, מירר בבכי ליד הקבר: "כל החיים שמרנו עליך, בשואה וגם אחר כך, ואיך לא הצלחנו עכשיו לשמור עליך".
היה זה רגע נדיר של התפרצות רגשית. אבא, שגדל בימים אדומים של פרעות ודמים, לא זכה בילדותו להרבה חום וחיבוקים. הצורך העיקרי היה לשרוד. ברוח זו, גם הוא התקשה לבטא את רגשותיו. אני לא זוכר חיבוק שקיבלנו ממנו, אולי אפילו לא נשיקה. הפרידות לוו בלחיצת יד גברית נחושה ותו לא. ברגע מסוים החלטתי אני לשבור את הקרח, והתחלתי לחבק ולנשק אותו כשנפרדנו. הוא היה מופתע, אבל ניכר בו שנהנה. יחד עם זאת, מתוך המעשים שעשה היינו בטוחים לחלוטין בעוצמת רגשותיו כלפינו: הוא היה מוכן לשלם עבור כל צורך שלנו, גם כשהדבר היה כרוך בקושי עבורו.
בשנות הפנסיה הארוכות שלו הוא נהג באורח חיים בוהמייני למדי: הלך לישון מאוחר, עמוק לתוך הלילה, כשהוא מבלה את הזמן במשחקי שחמט ושש־בש ממוחשבים עם יריבים מכל העולם, וגם קם מאוחר, לשני עיתוני הבוקר שחיכו לו מאחורי הדלת. בתקופה מסוימת של שירותה הצבאי, בתי טובה גרה אצלו בכפר־סבא. היה מדהים לראות אותו מזנק כל בוקר כמו פנתר כדי להסיע אותה לתחנת הרכבת.
ילדותו כשורד השפיעה גם על ההתבוננות הפרקטית שלו בחיים. היה קשה לו עם נטייתי ההומניסטית ועם הבחירה במקצוע העיתונות. אני עוד זוכר היטב כיצד כילד היושב לידו בבית הכנסת ושוקע מדי פעם בחלומות ומחשבות, הייתי מקבל ממנו דחיפות קלות במרפק, כאילו רוצה לומר: תתעורר ילד, העולם קשה ואכזרי לאנשים חולמניים! גם כששאל אותי אחרי הצבא מה ארצה לעשות, ואמרתי לו שאני רוצה להיות עיתונאי, הוא לא אהב את התשובה. יש לך כישרון מילולי, אמר, למה שלא תהיה עורך דין? אבל לזכותו ייאמר שלצד דעותיו השמרניות הייתה לו אישיות ליברלית. הוא מעולם לא ניסה לכפות עלינו את עמדותיו, כשם שלא רצה שיכפו עליו עמדות של מישהו אחר. גם כשעברתתי את שמי, מזילברשלג לשלג, מטבע הדברים הוא לא אהב את השינוי (סבתא אמרה, בחריפות גליצאית אופיינית: עכשיו הפסדת את הכסף), אבל כמעט שלא ניסה להניא אותי ממנו. תמיד היה עצמאי ברוחו, והדבר התבטא גם בבחירתו הכלכלית. את העצמאות הזו העניק גם לאהוביו.
ביום הולדתו השמונים ערכנו לאבא מסיבה. הכנתי לכבודה חוברת עם ריאיון על סיפור חייו, ובסופו ביקשתי מאבא לתמצת את מסקנות הביניים של שמונת העשורים הראשונים בחייו. בין השאר אמר: "הדבר החשוב ביותר הוא שלא קפאתי על השמרים. תמיד הייתי פעיל, תמיד השתדלתי ללמוד דברים חדשים. גם כשהייתי בעבודות הלכתי לאוניברסיטה. לא השגתי את התעודות כי הייתי צריך לדאוג למשפחה והיו לי הרבה עבודות, אבל למדתי. חשוב לא להיות עסוקים רק בעבודה אלא בעוד דברים, וזה נותן ערך לחיים".
על ההתמודדות עם הקשיים בחייו אמר: "אני תמיד אומר למי שנכנס לצרה, שצער וכאב לא מביאים פתרון. זה לא מחזיר את המתים, ולא מרפא את החולים. אתה צריך לעשות טוב לסביבתך ולעצמך, צריך להתקדם, ואם חלילה קורה אסון, אסור שהאסון ישבור אותך. צריך לחזור לחיות".
וכששאלתי על ההישגים בחייו, השיב: "ההישג הגדול הוא שאחרי השואה זכינו גם לעלות לארץ, גם להיות בין לוחמיה, גם להקים פה משפחה, וגם לראות פה נכדים ולראות אותם מתקדמים בחייהם. אין יותר טוב מזה. זו הנקמה הגדולה ביותר בכל מי שרצו ברעתנו".
