נשיא סוריה חאפז אל־אסד, אביו של הנשיא הגולה הנוכחי, יזם בסוף שנות השישים מיזם ענק ושאפתני, במטרה לקדם את כלכלת המדינה: בניית סכר רחב שיַטה את זרימתו של הנהר הגדול, נהר פרת. בנייתו של "סכר טבקה" נמשכה שנים ספורות ויצרה אגם עצום, שנקרא, איך לא, אגם אל־אסד. האגם הציף אזורים שלמים ובהם כפרים, שדות, אוצרות טבע ואוצרות ארכיאולוגיים נדירים, שאבדו לעולם. זאת חרף המאמץ הרב של ארגון אונסק"ו שניסה באותן שנים להציל מה שניתן.
מחמוד אלמאשי, משורר קשיש ובודד, גיבורו של הספר שמסופר כמעט כולו בקולו הראשון, חי את שנות חייו האחרונות על שפת אותו אגם ובצילו של הסכר. שתי נשותיו כבר אינן, שני בניו ובתו יצאו עם פרוץ "האביב הערבי", בראשית העשור הקודם, להילחם בשלטון העריץ ולא שבו, והוא מעביר את ימיו בכתיבה, בחתירה בסירה, בהתבוננות בארצו המתפוררת ובצלילה אל עומקו של האגם. בקרקעית האגם עומד מוצף ושקוע הכפר שבו גדל מחמוד. הבית, החצר, צריח המסגד, הדרכים שבהן הלך כילד והעצים אשר נתנו לו צל ופרי. כולם עומדים בתוך המים שאליהם מחמוד יורד ומהם הוא דולה מראות וזיכרונות כאבים, קולות ותמונות שרק הוא יכול לזכור.
המלחמה והמהפכה בסוריה מעוררות אצל רבים מאיתנו סקרנות ישראלית ואנושית להבין, ולו במעט, איך נראים החיים מעבר לגדר הצפון־מזרחית של מדינת ישראל. איך הם נראים באמת, מעבר לחדשות ולפרשנויות, לריאיונות המעונבים ולפודקאסטים הידעניים שמנסים למפות את המדינה הגדולה הזו, הכוללת תחתיה שבטים, קבוצות ושכבות חברתיות שונות זו מזו בתכלית.
הספר שלפנינו מצליח לספק הצצה כזו ולהראות כיצד נראים החיים שם מנקודת מבטו של האדם הפשוט. אדם שחי כל ימיו במדינה שימיה רצופים ומוצפים בתוהו ובוהו, ועושה את שארית חייו על שפת אגם מלאכותי. אדם שהוא לכאורה לא פוליטי; רק לכאורה, משום שכמו שהספר מראה היטב, גם המשורר הבודד אינו יכול באמת לחיות בתודעה שאיננה פוליטית כשהמרחב סביבו מדמם ממאבקי שליטה וזהות, והֵדם מגיע עד אליו הביתה.
הדי המלחמה
צורתו של הספר ייחודית; הוא בנוי כמעין שיר אחד ארוך או קינה ארוכה. צורה זו קשורה בראש ובראשונה להיותו של גיבור הספר משורר, ולאופן הלירי שבו הוא חושב ומתבונן על העולם סביבו, כותב ומתעד. לא רק הוא אלא גם שרה, אשתו השנייה, אשר הסיפור מסופר פעמים ספורות ומרגשות בקולה ומנקודת מבטה, חושבת ומדברת באופן שירי. אף שאיננה משוררת, מתיאור דמותה אנחנו למדים שהיא קוראת שירה ומעריצת שירה, הן כזו שנכתבה בסוריה והן כזו שמגיעה ממדינות אחרות. אהבתם של מחמוד ושרה לשירה וחייהם בתוך מילים, הופכת את בחירתם לכתוב בצורה כזו לאמינה ואותנטית.
ואולם נדמה שצורתו האמנותית של הספר מגלמת ממד חשוב נוסף. הספר הוא יצירה ארס־פואטית. הוא לא רק כתוב כמו שירה, אלא תוהה על השירה עצמה ובוחן את מעשה הכתיבה בכלל. שהרי הצלילה של מחמוד אל עומק האגם דומה במהותה למלאכת הכתיבה. בשתיהן הוא מחפש במעמקים אחר מילים, דימויים ותמונות. צורת הספר מנכיחה את הארס־פואטיות של הטקסט ומזמינה את הקורא לצלול יחד עם מחמוד, לחוות איתו את עבודת הכתיבה שכוללת אהבה וגעגוע, שקיעה בעבר לצד התבוננות בהווה.
לתוך הליריקה העדינה והפיוטית הזו, חודרת שוב ושוב המציאות החיצונית הנוקשה. הדאגה לילדים שהלכו ומי יודע אם ישובו, האבל על אהובותיו האבודות, הרוע שעוטף את הזיכרונות. השנים שבילה מחמוד עצמו בבית הכלא כאסיר פוליטי, שנים שצרבו בו עצבות כזו שהוא לא יכול לשכוח. וכמובן המלחמה שקורעת את סוריה, מולדתו של מחמוד. לצד הצלילוֹת אל לב האגם, אל השירה ואל תמונות העבר, מחמוד אינו יכול שלא לשמוע, מילולית, את הדי הפיצוצים ורעש היריות.
אלה שנותיה הראשונות של מלחמת האזרחים בסוריה, ועל סכר טבקה ניטשים קרבות מרים. ארגון המדינה האסלאמית, דאעש, מצליח להשתלט על הסכר לתקופות קצרות ומפיל את אימתו על תושבי הסביבה. אל המרחב האישי והצנוע של מחמוד מגיעים הדים מאותה מלחמה. הדים אלה מתגלמים, בין השאר, בדמותו של כלב רעב ומוזנח מצבא דעאש שהוא מאמץ, בדמותה של אישה שהוא מציל מהתעללות אכזרית, ובדמות המוות הנורא שלקראת סוף הספר מגיע עד ביתו של מחמוד. הכול שובר את העולם המבודד שמחמוד מנסה לבנות בבקתה הקטנה שלו. הכול מזכיר שוב שוב את המרחב הקשה והכאוטי שבו עלילת הספר מתרחשת.
מלבד הגעגוע לנשותיו ולילדיו והאבל על ארצו הנחרבת, מחמוד מתמודד גם עם המוות המתקרב שלו עצמו. שומה סרטנית ההולכת וגדלה על גופו, מזכירה לו שסופו הטבעי מחכה לו. השומה, כמו האגם וכמו השירה, מאיימת להציף אותו, ונדמה שהוא כל הזמן עסוק בפעולת החתירה. פעם חתירה מטה, אל הזיכרון, אל הכפר, אל העבר, ופעם חתירה מעלה, אל האור, אל הסירה, אל הממשי ואל החיים. "ואז עליתי לתקן את גג הבקתה, לצלול ולראות / את המקום שבו שרויים חיי, אי שם בין פה לשם, שרה, / באמצע. כי מי שמתקרב יותר מדי אל המציאות מת, / וכמוהו גם מי שמתרחק ממנה יותר מדי". התנועה הזו של הניתוק מהחיים על מנת לגעת בחיים, מוכרת למחמוד אף מתקופות שקטות יותר, שבהן אשתו וילדיו היו בבית, והוא, על מנת לכתוב, היה מתנתק מהבית ומתבודד בבקתה הקטנה שלו. שם יכול היה לכתוב באין מפריע.
בין האישי ללאומי
אופיו הארס־פואטי של הספר קשור גם בשאלת היצירה במרחב מדמם כמו סוריה העכשווית. זו לא רק שאלה על מקומה של היצירה בתוך המרחב הזה, אלא האם המילים הנכתבות יכולות להגיע למקומות אחרים בעולם ולהיות מובנות. האם מישהו במקום אחר יכול לקרוא אותן נכון. את השאלות הללו שואל הסופר בעצמו, שהרי הסופר איננו סורי ואינו בן של גולים סורים. אנטואן ווטרס הוא בלגי, והספר נכתב, כפי שנאמר בהקדמתו, בהשראת הבימאי הסורי עומר אמירלאי, שיצר סדרה דוקומנטרית על סכר טבקה ומת בשנת 2011.
ווטרס שואל את עצמו ואת הקורא האם הוא יכול להבין את החוויה הזו, האם יש לו כניסה אליה, האם גם הוא יכול לצלול אל האגם יחד עם מחמוד, האם זה בכלל מותר לו. בתוך כתיבתו בדמות המשורר הסורי הוא גם שואל, בשם המשורר, האם יש ערך לכך שהמילים שלו מגיעות למדינות אחרות, שקטות ושלוות יותר.
עצם מעשה הכתיבה מציע לכך תשובה. שהרי הנה הוא, סופר ממדינה שקטה ושלווה ולחלוטין לא מזרח־תיכונית, מקשיב להד הסבל ומאזין, באופן מופלא יותר, לליריקה הסורית הספציפית הזו, לקינה השבורה הנרשמת בכאב בצל הסכר. "הספרים שכתבתי טסו בשחקים, הגיעו / לשדות תעופה ומשם הובלו / במכוניות משא אדירות / אל חנויות הספרים היוקרתיות ביותר. / ומי יודע, אולי יש ילדה אחת / עם ראש על הכתפיים שקוראת אותי ברגע זה ממש, / ישובה על אסלת השירותים בדירת / אביה, שמארח אותה סוף שבוע אחד מדי חודש, / כי הוא חי רחוק מהעיר שבה היא גדלה. / ואולי יש אב, משורר כמוני, שחי / הרחק מפה, למשל בקמפוס קולומביה, ותוהה / מה מביא אדם לכתוב שירים / ענוגים כל כך בארץ כה אלימה?"
הקורא הישראלי ימצא עניין רב בספר. ראשית משום שהוא כתוב היטב, והתרגום של רחל ליברמן מגיש את היצירה בצורה נהדרת ומלאת חיים. שנית, בגלל הסקרנות שהזכרתי. יש כאן הזמנה פואטית להבין קצת יותר את הסיפור של סוריה ואת החיים בתוכה. מלבד נקודת המבט האישית, נדחפת אל הספר שוב ושוב ההיסטוריה ההפכפכה של סוריה, ונדמה שאי אפשר באמת להפריד בין האישי ללאומי. והרי הלאומי שמניע את האישי, והאישי שלא יכול להתנתק מהלאומי, מוכרים לנו מאוד. הפער בינינו ובין שכנתנו הגדולה מצפון־מזרח גדול מאוד כמובן, אך יצירה שמנסה לומר משהו בעולם, וקוראת תיגר של חיים גם כאשר מים רבים מאיימים להציף אותה והיא ניצבת על סף תהום, היא משהו שאנחנו מכירים היטב.
