בקטגוריית הביכורים של פרס ספיר השנה התמודדו שלושה ספרים. הדיבור היה על שניים מהם. רומן הפנטזיה ההיסטורית של אייל חיות־מן "מסכת תהום", על נעוריו של אלישע בן אבויה, והרומן הסמי־ביוגרפי העדין של צבי בן־מאיר, "מי שסוכתו נופלת". ולא בכדי. כל אחד מהם יכול היה לזכות גם במקצה הראשי של הפרס. המתמודד השלישי בקטגוריה הוזכר בעיקר בקשר לכך שגם הוא, כמו שני האחרים, עוסק בעולם יהודי דתי. מעט נכתב ודובר עליו, על "האברך יענקי וייסברג" – ומסקרן להדביק את הפער. הרי עצם המועמדות שלו לצד ספרים מעולים מלמדת שהוא לכל הפחות זנב לאריות.
ואכן, לעינינו מתגלה ספר ביכורים מעניין עד מאוד, מעורר רגש ואמפתיה, אך גם לוקה מעט בתכונה מכשילה: הוא ידידותי מדי לקורא. טורח מדי לציין מה מרגישה הדמות ומה היא חושבת, גם כשאפשר להבין זאת מאמרי פיה. מסמן בגופן מוטֶה מחשבות של הדמות. שוקד להצמיד שם־תואר לכל שם־עצם, כמין פירוש רש"י. וגם, ובחיים עצמם זו דווקא תכונה חיובית, יודע היטב מדי מה נכון לעשות, מעביר את דמויותיו תהליך חינוכי, ומוביל את המתחים לפתרון ולהשלמה. במילה אחת, דידקטיות.
ודוק: דידקטיות בהדרכה מה נכון בחיים, כמה חשוב לאבות לממש את אבהותם בלב פתוח ורחב, להיות עם הילדים, לשאת בעול עבודות הבית, לחנכם בשיחה ולא בהטפה, ולקבלם גם כשהם מאכזבים. לעומת זאת, בהיבט הנושאי העיקרי של הספר – אורח החיים החרדי – שהוא נפיץ ביותר כיום, וקל לסופר העוסק בו ליפול לדידקטיות ולמגמתיות, בעיה זו אינה קיימת. ודאי לא קל למחברת דתית־ציונית להתעלות מעל משקעים כגון הפטור משירות בצה"ל, מעמד האישה החרדית, חברת הלומדים הלא־עובדים והבחירה בחיי עוני – ולבחון אותם במבט המקבל מציאות זו כמסגרת נתונה שבתוכה אפשריות בחירות טובות יותר או פחות.
המחברת, דבורה ווגנר, הגיעה לכתיבה הספרותית מתוך התעניינותה כחוקרת בתמה מסוימת, שעליה כתבה דוקטורט: אבהות של אברכים חרדים. האב האברך מחויב ללימודים בישיבה, האם היא המפרנסת, הילדים מרובים, ונותר להחליט אם האֵם תעבוד פחות ותשתכר פחות ותהיה גם עקרת הבית, או שהאב ויירתם לגידול הילדים ומתוך כך גם יוותר על חלק מהמחויבות ללימוד, ואולי אף על הסיכוי לִגדול בתורה. בעלילה שלפנינו עולים כל המתחים הללו, ונקודת המוצא היא, אפשר לומר, מקבלת. כלומר, בהינתן שזו החברה וזו המסגרת, היא בוחנת איך מתמודדים עם המתחים הללו. בכך הקנתה לסיפור ערך כלל־אנושי, שכן לכל חברה, ודאי לכל חברה מסורתית, יש כללים וגבולות המחוללים מתחים, והכלים הפסיכולוגיים להכיל אותם דומים בכל החברות.
ווגנר הצליחה לתעל את המתחים הנזכרים, ועוד סוגיות כגון התמודדות חרדית עם חילון במשפחה, לסיפורם של שני אחים. האחד אברך המקבל בלי ביקורת את הכללים החברתיים שחונך להם, והשני מי ששנה ופרש והמשפחה החרימה. האבהות של הדור הקודם, של האב הנוקשה שסילק את בנו הכופר, והאבהות בדור החדש, של האברך הנאלץ להיות עקר־בית ומתאהב בזה, מעומתות במפגש מאוחר עם האח המודר. העלילה, כאמור, סוחפת; ולדידקטיות – מתרגלים בסלחנות.
