מקומה של התנועה הרוויזיוניסטית בהיסטוריוגרפיה הציונית נמצא חסר, שלא לומר נפקד, בשל שליטתה המוחלטת של מפא"י ביצירתו ועיצובו של הנרטיב הציוני בתודעת החברה בישראל. גרוע מכך חלקה של תרומתם של יהודי צפון אפריקה בקידום הרעיון הציוני ובהקמת המדינה. ספרו של גרשון סתיו הוא צעד חשוב בתיקון עוולות היסטוריות אלו, אשר הדירו את רוב העם היושב בציון מתולדות הקמתה של מדינת ישראל.
ספרו של סתיו מגולל את קורות חייו של לילו (אליהו) ארביב, מפקד בית"ר בטריפולי בירת לוב, ושוזר אותן בפועלה של התנועה הרוויזיוניסטית בלוב. סתיו, חוקר שירי בית"ר והמחתרות, היה ראש ההנהגה הארצית של בית"ר בישראל ושליח התנועה בקנדה ובארה"ב, וכיהן כיו"ר הוועד המנהל של מרכז מורשת בגין.
אפילו סיפורו של הארכיון שממנו שאב המחבר את עיקר החומר לספרו, מלמד עד כמה עגום היה בישראל תיעוד הפעילות הציונית בלוב. יורם, בנו של לילו ארביב, סיפר כיצד עם הגיעו ארצה פנה אביו לאוניברסיטת בר־אילן והציע להעביר את הארכיון שברשותו לקטלוג ולמחקר. התשובה שקיבל הייתה שאין להם תקציב וכוח אדם לנושא וכי הם אינם ערוכים לטפל בחומר מסוג זה. תשובה דומה קיבל גם ממרכז יד בן צבי.
בית ספר ימי
בספטמבר 1927 התקיים בבזל הקונגרס הציוני העולמי ה־15. נתן מיכלין, ממייסדי בית"ר בריגה, התייחס ביומנו לתוצאות הבחירות שהתקיימו במסגרתו: "כולנו יושבים ומחכים, בתחילת החדר יושבים חברי ועדת הבחירות. הקולות נספרים… כולם ערים. כל דקה אנשים אומרים 'נו, מה קורה?', לבסוף קיבלנו 140 קולות… שמחה!".
ובכן, לא רק מיכלין עקב בדריכות אחר מספר הקולות שתקבל תנועת בית"ר. הרחק משם, סטודנט צעיר בשם אליהו ארביב התייצב באולם בטריפולי שבצפון אפריקה, סקרן אף הוא לדעת את תוצאות הבחירות לאותו קונגרס, שהרי גם הוא פעל במרץ רב בקרב חבריו הסטודנטים להצלחתה של התנועה הרוויזיוניסטית.
לילו, אשר למד ראיית חשבון, החל באותה תקופה בהקמת סניף של תנועת בית"ר בטריפולי. "המשימה שלילו נטל על עצמו לא הייתה פשוטה כלל וכלל", מציין סתיו בספרו. "הקמתה של תנועת נוער ציונית חדשה, במדינה מוסלמית, תחת שלטון איטלקי, הייתה משימה מסובכת ורגישה". הרגישות נבעה מהעוינות המוסלמית ליהודים ומהעובדה שטריפולי הייתה נתונה לשלטונו הפשיסטי של מוסוליני. על רקע משטר אימים זה, יש להעריך במיוחד את אומץ ליבו ונחישותו של ארביב לקיים פעילות ציונית.
בין הפעילויות החינוכיות שייסד לילו הייתה הקמת קבוצת כדורגל, שקיבלה את השם תל־חי. לילו "היה סבור שסביב קבוצת הספורט יוכל לגבש חבורת צעירים שיהוו את התשתית החברתית לקן בית"ר בטריפולי… הצעירים יצטרפו לבית"ר, והבוגרים לתנועה הרוויזיוניסטית". יצוין כי פעילותו הציבורית של ארביב נעשתה בעיקר על חשבונו. כך לדוגמה, הוא רכש מכספו את מכונת הכתיבה שבמשרדו, אשר שימשה כלי חשוב בהפצת התעמולה של התנועה הרוויזיוניסטית בטריפולי, והפכה את משרדו לבית הדפוס התנועתי.
תרומה חשובה נוספת של ארביב למפעל הציוני הייתה עזרתו הסמויה להפעלת בית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטַוֶוקְיָה שבאיטליה, ושוב ראוי לשים לב לפעילות זו תחת משטרו של מוסוליני, על כל הסיכונים הכרוכים בכך. לילו, שהיה מצוי בנבכי הבירוקרטיה האיטלקית וטיפח קשרים עם אנשי הממשל הפשיסטי, הצליח לסייע בהשגת האישורים הנדרשים להפעלת בית ספר ימי.
על חשיבות הימאות בבניית המדינה שבדרך כתב אריה ליאונה קארפי, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית באיטליה, דברים אשר נושבת בהם רוחו של מנהיג התנועה זאב ז'בוטינסקי, אשר שאף ופעל להקמת צבא עברי. היה זה, כתב קארפי, "דבר יוצא מן הרגיל כאשר בניהם של סוחרים, פקידים ובעלי מלאכה, אשר באו מארצות שונות באירופה, ואחדים אפילו מאפריקה ואסיה, התאספו בנמל איטלקי כדי להתאמן בפעילות שאותה לא טיפחו צעירים יהודים מאות שנים, ושהם עשו זאת מתוך שאיפה למטרה לאומית". לנגד עיניהם עמדה "אחת הפעילויות החשובות ביותר של המדינה העברית העתידה לקום: החיים בים, חיל הים והצי המסחרי".
התיעוד המוצג בספר מהווה עדות על קיומה של בית"ר, תנועת נוער ציונית צעירה ותוססת, בטריפולי שבלוב. חניכיה למדו עברית, פעלו במבצעי ההתרמה של קק"ל וכן של "קרן תל חי", ציינו מדי שנה את יום נפילתם של טרומפלדור וחבריו, ועוד. הם השתתפו במחנות הקיץ שארגן סניף האם באיטליה, בהרי הדולומיטים, נשלחו לבית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטאווקיה שבאיטליה, והשתתפו כצוערים בהפלגה ההיסטורית של הספינה "שרה א'" לארץ ישראל בשנת תרצ"ז, 1937.
הספר מציג גם את פעילותה הסדירה והעקבית של התנועה הרוויזיוניסטית בטריפולי. פעיליה השתתפו במבצעי השקל והתייצבו לבחירות בקונגרסים הציוניים העולמיים. חבריה השתתפו בכל המפקדים ומערכות הבחירות שמרכז הצה"ר קיים בסניפיו ברחבי העולם, ותמיד הביאו לתוצאות הטובות ביותר מבין ערי איטליה ומושבותיה. גולת הכותרת בפעילות זו הייתה התפקדות של 703 חברים לתנועה הרוויזיוניסטית בטריפולי, בשנת 1935. הצה"ר, הציונות הרוויזיוניסטית, פעלה בתוך ההסתדרות הציונית מ־1924 ועד 1935. אז, בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין ז'בוטינסקי להסתדרות הציונית, על רקע דחיית דרישתו של ראש בית"ר להצהיר כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה, חל פיצול והוקמה הצ"ח – הסתדרות ציונית חדשה.
נוסח 7 באוקטובר
חלק נכבד מן הספר עוסק בתקופת השואה, אשר לא פסחה על יהודי לוב. ברית הברזל שנחתמה בין מוסוליני להיטלר השפיעה באופן דרמטי על יהודי לוב, אשר נשלחו למחנות עבודה ולמחנה הריכוז בג'אדו. חלקם אף הוגלו למחנות ריכוז באירופה, ובהם ברגן־בלזן.
חורבן הקהילות היהודיות באירופה הרס גם את התשתית הארגונית אשר ז'בוטינסקי עמל קשות על בניינה. כל סניפי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית הוכחדו, יחד עם שאר הארגונים הציוניים שפעלו באירופה ובכללם סניף האם האיטלקי של בית"ר טריפולי. חוקי הגזע שהשית מוסוליני מנעו כל פעילות ציונית בלוב. בתקופת המלחמה, לילו ארביב ומשפחתו מצאו עצמם נודדים לאיטליה, חוזרים לטריפולי ומשם לתוניס, שם התבשר לילו ארביב על מותו של ראש בית"ר. לילו ומשפחתו הסתתרו במדבר עד כניסת כוחות הארמיה השמינית של הבריטים בפיקודו של מונטגומרי לטריפולי ב־23 בינואר 1943. עם שובו לטריפולי החל לילו לשקם את עסקיו ולסייע בכל דרך אפשרית לשרידי הקהילה, והצטרף לוועד הקהילה.
בנובמבר 1945 התחולל אירוע מטלטל: המון מוסלמי מוסת ערך טבח בקהילה היהודית בלוב, בסגנון שהכרנו ב־7 באוקטובר. כ־130 מבני הקהילה נרצחו, תוך התעללות נוראה בגופותיהם. חלקם נשרפו חיים, וכל זה תחת עינם הפקוחה של הבריטים ששלטו בלוב.
כחבר ועד הקהילה ערך ארביב את רשימת הנזקים בנפש וברכוש. מעמדו כיו"ר התנועה הרוויזיוניסטית וכמפקד בית"ר היה ידוע לבולשת הבריטית. באותן שנים נהגו הבריטים יד קשה בחברי המחתרות בארץ ישראל. גזר דין מוות הוטל על מי שנתפס בפעולות חבלה, ורבים מחברי המחתרות הוגלו למחנות המעצר באריתריאה. בהתאם לכך, לילו היה זהיר ונמנע מלקיים פעילות תנועתית בטריפולי. הוא התמקד בפעילותו במסגרת ועד הקהילה, ותרם מניסיונו ומיכולותיו הארגוניות.
בשלב מסוים נבחר לילו פה אחד לעמוד בראש הוועד, בתקופת משבר שבה איש לא היה מוכן לקחת אחריות לטיפול בענייני הקהילה. את טריפולי גדשו אז אלפי פליטים יהודים שנמלטו מהערים הסמוכות וסירבו לשוב לבתיהם אחרי הטבח הנורא שעשו בהם שכניהם. הטיפול בהם הטיל עול כבד על ועד הקהילה, ולילו נטל את האחריות על עצמו. כישוריו המנהיגותיים והארגוניים התגלו בשעת משבר קשה זו. כרבו ומורו זאב ז'בוטינסקי, שארגן את ההגנה על יהודי ירושלים בשנת 1920, הצליח ארביב, בשיתוף פעולה עם צעירים מהקהילה, לארגן את ההגנה על יהודי העיר.
לילו ומשפחתו עלו לישראל ב־1970, והתיישבו בבת־ים. במאמר שפורסם בעיתון הארץ אחרי מותו נאמר כי הוא "ניסה להשתלב במסגרת המפד"ל, אך לבסוף התמסר לתיעוד קורות קהילתו".
עבודת המחקר המעמיקה על סיפור חייו של ארביב נפרשת בחיבור שלפנינו באופן בהיר וקולח, כאשר בכל פרק משובצים מסמכים ותמונות מעברה של התנועה ומתחנות חייו. ספרו של סתיו חושף לראשונה פרטים רבים ומרתקים על פעילותה של התנועה הז'בוטינסקאית בטריפולי, ובכך הוא מהווה תיקון היסטורי חשוב.
ד"ר יהודה שלם הוא סגן יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ומחבר הספר "עוז לתמורה: עמוס עוז מכשף השבט"
