אחד ממספידיו של מייסד מכון צומת, הרב ישראל רוזן, אמר שבעיני רוחו הוא רואה עכשיו מאות קלנועיות־שבת באות לקבל את פניו, לסלול לו דרך ישרה לגן עדן כאשר זכות כה גדולה בחיקו. מעניין שמבין שלל פיתוחי צומת בחר אותו מספיד לציין דווקא את קלנועיות השבת, שהיוו ועודן מהוות סלע מחלוקת לא קטן, בעיקר עם פוסקים חרדים. לא פחות מעניינת העובדה שאחיו של הרב ישראל, הרב יגאל רוזן ייבדל לחיים, ראש ישיבת אור ישראל בפתח־תקווה ומהמנהיגים הבולטים של היהדות החרדית־ליטאית, אמר ביושר שאומנם בינו ובין אחיו שררו לא מעט חילוקי דעות, השקפתיים והלכתיים, אך "אין היום בית חולים או מוסד ציבורי שאין בו פתרונות של מכון צומת. רבבות חילולי שבת נמנעו על ידו", ובכלל זה גם הקלנועיות. שכן כזה היה מייסד מכון צומת – איש הלכה שלא חת. לא פעם הביע את צערו על כך שהראשון לציון הרב שלמה עמאר שולל את קלנועיות השבת ואף מסרב לפגוש אותו כדי לדון על כך, תוך שהוא חולק בעניין זה על גדולים וטובים, בהם לדבריו גם הרב עובדיה יוסף.
אין הקלנועיות אלא פרט מורכב המלמד על הכלל, שרובו פחות מורכב, גם הלכתית ובעיקר רעיונית. דומה שאין יהודי דתי, מכל הגוונים, שאינו יודע כיום על מכון צומת ועל פיתוחיו. יש שיאמצו ויש שידחו, ולמצער יימנעו, ואולם חותם צומת ניכר ומוכר.
מופע של איש אחד
שנים רבות היה מכון צומת, במידה רבה, "מופע של איש אחד", הרב רוזן, גם אם הרב אורי דסברג (ששמו נפקד משום מה כמעט לחלוטין מהספר) נמנה גם הוא על מייסדיו וראשיו. בערוב ימיו השכיל הרב רוזן להעביר את המושכות הלאה, ושלא כנפוטיזם רווח – לא לצאצאיו. העברת המקל אפשרה, בד בבד עם ההמשכיות, גם מידה לא מבוטלת של התרוממות טפח מעל קרקע העשייה השוטפת, ובחינה פרספקטיבית. כאן מגיע הספר דנן: ספר צומת.
שני כרכיו של הספר מציגים, ראש לכול, את התשתית ההלכתית שעליה מבוססת עיקר פעילות המכון. יתר הפרקים ממוקדים בפיתוחים הרבים והמגוונים שיצאו, וממשיכים לצאת, מתחת ידי המכון. הכרך הראשון פותח בשער בן שבעה פרקים, שעניינם תיאור מושגי יסוד בהלכה וטכנולוגיה בשבת. מטבע הדברים ניתן משקל רב לסוגיית החשמל, ובכלל זה סקירת השיטות השונות שנאמרו בעניין במאת השנים האחרונות, תוך בחינתן הן טכנולוגית והן הלכתית, ולעיתים אף הצגת הסתייגויות: שיטת הבית יצחק – "מוליד"; שיטת החזון איש – "בונה"; זו של הרב עוזיאל – "מכה בפטיש"; וכן שיטות שטענו ל"מבעיר" או ל"עובדין דחול", והשלכות חילוקי הדעות על השאלה אם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן, כמו גם השלכות נוספות.
אגב, לטעמי מוזר הדבר שלא נדונה כדבעי תפיסתם של לא מעט מפוסקי צפון אפריקה בהגדרת החשמל, כולל השלכת תפיסתם על הלכות שונות, בדגש על שאלת כיבוי ואף הדלקת חשמל ביום טוב. היו אומנם פוסקים וחוקרים שבהתנשאות לא מבוטלת טענו כי "הספרדים לא הבינו מה זה חשמל", ואולם כיום ברור שלא מיניה ולא מקצתיה. הבינו גם הבינו, ולא פחות מהאשכנזים (שבחלקם לא הבינו…), אלא שיש להם תפיסה שונה, כדרכה של הלכה. טוב היו עושים עורכי הספר אם היו נותנים לתפיסה זו משקל לא פחות מיתר הדעות.
במסגרת שער זה נדונות שאלות יסוד נוספות: האוטומציה בפעילות חשמלית בשבת – הכרוכה בסוגיות של שביתת כלים, השמעת קול, זילות השבת; גדר המשכת מצב חשמלי בשבת – סוגיות צידה ובנייה; שינוי זרם חשמלי בשבת – לאור חילוקי הדעות הנ"ל בגדרו של חשמל; גרמא בשבת, ועוד. בכל אלה מוצגות בפרוטרוט דעות פוסקים שונים, מובא שפע מקורות, מתקיים עיון ודיון, ומטבע הדברים מוצגת עמדת צומת בכל אותן סוגיות.
יתר שערי הספר ופרקיו מוקדשים למכשור עצמו ולפיתוחי צומת במהלך השנים: פלטת שבת; תנור אפייה; מדיח כלים; כיריים – גז, חשמל, אינדוקציה; מיקרוגל; מיני־בר; מכונת אספרסו; מזגן; הסקה מרכזית; חימום תת־רצפתי; סדין חימום חשמלי; בוילר; מעלית שבת; אסלה חכמה; בית חכם; מד מים דיגיטלי; מצלמות אבטחה; תריס חשמלי; מנעול חשמלי; מערכת אזעקה; כספת חשמלית; סורגים חכמים ועוד. אגב ענייני שבת, שהם עיקרו של הספר, נדונים עוד מכשירים מפיתוח צומת ומ"השגחתו", כגון מכונת גילוח.
גשר צר
עם זאת, ובשונה מספר אחר שראה אור בימים אלה – הספר תוחם לעצמו את מסגרת ההווה ונמנע במפגיע מלצפות פני עתיד. אולי הדוגמה הבולטת ביותר בהקשר זה היא המכונית האוטונומית, שכבר איננה כל־כך עתידית אלא כמעט עכשווית. כאן השאלה אינה רק הלכתית, אלא גם – ויהיו שיאמרו בעיקר – רעיונית. אם הסוגיה תיבחן אך ורק במישור ההלכתי "הצר", ניתן יהיה להסדירה כהלכה לא פחות ממכשור מקביל, והיא תוכל לקבל אישור. אלא שכאן מנסרת השאלה על אודות אופייה וצביונה של שבת.
הרב יעקב אריאל רגיל להבחין בהקשר זה בין "זכור את יום השבת" ובין "שמור את יום השבת". מתן הכשר למכונית אוטונומית עשוי להתמודד עם ה"שמור", אך מה יקרה ל"זכור"? לא מופרך להניח שה"זכור" יירמס עד לבלי הכר, ושבת מאן דכר שמה. אלא מה תאמרו: וכי הדבר שונה מהותית משעון שבת שמאפשר תאורה ומיזוג ככל ימי החול? או מפלטה חשמלית? וכך עוד שפע "פיתוחים" מעין זה. ובכן, זו שאלה טובה, ולאחד מגדולי ישראל אף מיוחסת האמירה בנוגע לשעון שבת: לו הייתי יודע להיכן יתפתחו הדברים, הייתי שוקל את העניין מחדש. ועם זאת צריך לזכור שעינוגה של שבת, ומניעת צער בשבת, גם הם רכיבי יסוד במהותה של השבת. ועוד צריך לזכור שהחיים בכלל, וגם עולם ההלכה, אינם דיכוטומיים: שחור־לבן, כן־לא. כאן בדיוק המקום להפעיל שיקול דעת פסיקתי־ציבורי עדין, שאיננו מתיר הכול כשם שאינו אוסר הכול. מידתיות של עינוג השבת בד בבד עם שמירת צביונה, הם שצריכים להביא לאיזון נכון.
יפה עשו העורכים שמיקמו בפתח הספר, במדור מכתבי הברכה, גם את מכתב ברכתו הביקורתי־במידה של הפוסק הרב בנימין חותה, אשר נמנה בשעתו על מקורבי הרב עובדיה יוסף. לצד הבעת הערכה למכון ולמנהליו, הוא מדגיש ש"יש לשים לב שלצד הפתרון להרבה בעיות, שיש בזה נוחות ותועלת, יש סיכון עצום לחורבן השבת פשוטו כמשמעו", מעין האמור לעיל. הוא אף מקצין ואומר שבהיתרי גרמא "אפשר לעשות הכול, כולל נסיעה בשבת ועישון סיגריות", כך ש"הגשר צר והסכנה ליפול גדולה".
זאת ועוד, בשונה מהנטען פעמים רבות בשם הרב רוזן, שהרב עובדיה התיר קלנועית שבת לחולה וזקן, הרב חותה כותב מפורשות שהרב עובדיה "החמיר בזה ללא פשרות" גם עבורם, והעדיף שאותו זקן ואותו חולה יישארו ספונים בביתם ויתפללו ביחיד. ואולם רגליים לדבר שהצדק דווקא עם הרב רוזן; הא ראיה שהרב יצחק יוסף, התיר [לפחות שלוש פעמים, ובכתובים שלנגד עיניי] שימוש בקלנועית שבת לנכה שהדבר הכרחי לו (במגבלות מסוימות). קשה להניח שהכריע כך בניגוד לדעת אביו.
מסר מעניין ואף חשוב שעולה ממכתב זה של הרב חותה, הוא בבחינת "את אשר יאהב – יוכיח". בלא כחל וסרק הוא כותב שלדעתו "יש מוצרים שיש בהם חורבן השבת והיהדות". הוא מדגיש כי לא הסתיר את דעתו זו מרבני המכון, אלא ש"הכול מתוך אהבה וחיבה ולשם שמים ולא חלילה לשם התנצחות". דומה שאין כיחס מורכב זה כדי להביע הוקרת אמת למכון צומת, שאפילו מבקריו נמנים על מוקיריו.
