זו חוויה אחרת לגמרי לקרוא את הסיפור של ציון בפעם הראשונה בגיל מאוחר

עמדתי על במה בתל–אביב אבל הלב שלי והדמיון שלי שוטטו אל בית–שאן. עירו של ציון ועירם של סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה

עברו כמה חודשים, ובסוף השבוע האחרון באיזה ערב קריר במיוחד, ירדתי מירושלים לתל־אביב בטויוטה הלבנה והקטנה שלי, להשתתף בערב ההשקה של אל עצמי בספריית בית אריאלה. התיישבתי בשורה הראשונה ליד גלילה רון־פדר־עמית בכבודה ובעצמה – האישה שהביאה לעולם את ציון ואת אל עצמי ועוד כמות לא הגיונית של כותרים. הערב נפתח בביצוע בלתי נשכח של אסתר רדא לשיר ״ילדות נשכחת״, אחריה עלו חן ארצי־סרור ומאיה קוסובר וסיפרו כל אחת על החיבור האישי שלה לספר. אחר כך עלתה המחזאית עדן אוליאל וקראה־הציגה כמו שרק היא יודעת קטעים מתוך הקומיקס שהוקרנו על המסך, ואז עליתי אני לבמה והקראתי לבקשת רחלי קטע מתוך הספר המקורי, זה שלא קראתי מעולם.

הסתכלתי על הקהל תוך כדי ההקראה. חיפשתי את ציון באולם של בית אריאלה ולא מצאתי אותו. לרגע היה נדמה לי שהוא מבזיק בעיניים של מישהו ואז של מישהי. אבל ציון של ממש לא מצאתי. עמדתי על במה בתל־אביב אבל הלב שלי והדמיון שלי שוטטו אל בית־שאן. עירו של ציון ועירם של סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה. סבא יעיש וסבתא סול. שם, בביקורים הדו־שנתיים שהיינו מבקרים אותם הייתי רואה הרבה ״ציונים״ כאלה מסתובבים ברחוב. כאלה שגבולות העיר המוזנחת היו עבורם גם הגבולות של העולם כולו. כאלה שאולי היו רוצים להיגאל וכאלה שאפילו לא העזו לחלום על גאולה. חשבתי על זה שהערב לכבוד אל עצמי צריך היה לשכפל את עצמו גם אל בית־ שאן, ואופקים ובאר־שבע ולוד, ושם בקהל אנשים ממש יבינו על מה מדובר, שם בקהל אנשים ירגישו את ציון בדם, לא כי הם קראו עליו בספר, אלא כי הם עצמם ציון. ציון האמיתי.