האירועים האחרונים, בהם חמאס המשיך להתעלל בחטופים חיים ובגופותיהם של חטופים שנרצחו בשבי בעזה, תוך כדי הפיכתם למופעי השפלה פומביים, חשפו שוב את עומק האכזריות המושרשת בחברה הפלסטינית. צילומי האנשים הרביםשהגיעו להשתתף כקהל בטקסים הבלתי אנושיים הללו, לעיתים יחד עם ילדיהם הקטנים, מעוררים זעזוע מיידי. אולם יש כאן תופעה עמוקה יותר – חינוך שמייצר דורות של ילדים הרואים באלימות, בשנאת יהודים ובהתנגדות ערך עליון.
פסיכולוגים חברתיים יודעים היטב ששנאה אינה מולדת – היא נרכשת. כאשר ילדים נחשפים מילדות לשפה שמוחקת את צלם האנוש מ'האויב', למערכת חינוך שמקדשת שהידים ולחברה שמעודדת נקמה במקום חשיבה ביקורתית – הם גדלים למציאות בה אלימות נתפסת כנורמה ואמצעי כשר למהדרין ולא כיוצאת דופן.
מערכת החינוך הפלסטינית, הנתמכת על יד אונר"א, לא רק מעבירה מסרים של דה-הומניזציה של יהודים, אלא גם מעצבת את הזהות הפלסטינית סביב רעיונות של סבל, קורבנות וצורך מתמיד להילחם. התוצאה היא חברה שלמה שאינה רק מסכימה עם אלימות – אלא רואה בה את הדרך היחידה והמועדפת להשגת מטרות לאומיות וחברתיות.
אך מה לגבי המחיר הפסיכולוגי שהחברה הזו משלמת? ילדים שגדלים על שנאה מוחלטת סובלים מדיסוננס קוגניטיבי כשהם נתקלים במציאות מורכבת יותר. האם כל היהודים באמת 'שטנים' כפי שלימדו אותם? כיצד אפשר בכלל לדמיין עתיד שונה כשכל מה שמכירים זו מלחמה נצחית? הסבל של העזתים אינו רק פיזי – הוא גם תודעתי.
בישראל ובמרבית העולם המערבי יש נטייה להתייחס לסכסוך כמשהו שניתן לפתור באמצעות דיאלוג, חינוך מחדש או פתרונות כלכליים, קרי, שיפור תנאי המחייה של האוכלוסייה. הנחת היסוד הזו נשענת על התפיסה שכולם רוצים בסופו של דבר לחיות בשלום. אך בעוד שילדים ישראלים לומדים על קבלת האחר ועל חשיבות זכויות האדם, ילדים פלסטינים לומדים שהשאיפה לחסל את ישראל היא הערך העליון.
חוסר הסימטריה יוצר מציאות מסוכנת: בעוד שהצד הישראלי מדמיין כי שינוי אפשרי, הצד השני ממשיך לחנך להרס. זו הסיבה לכך שגם כאשר ישראלים נתקלים באכזריות יוצאת דופן – כמו ב-7 באוקטובר או ההתעללות בגופות החטופים – רבים עדיין מתקשים לעכל שמדובר בתוצאה ישירה של תרבות שמעודדת חינוך שיטתי לשנאת האחר.
אם רוצים לנקות את מערכת החינוך הפלסטינית מההסתה והקיצוניות, יש צורך בגישה הדומה לדה-נאציפיקציה שבוצעה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. אבל במקביל, מערכת החינוך הישראלית חייבת להשתנות גם היא. לא מתוך שנאה או פחד, אלא מתוך הבנה עמוקה יותר של המציאות התרבותית שסביבנו.
ילדים ישראלים צריכים להכיר את מורכבות המזרח התיכון לא רק דרך המשקפיים ההומניסטיים של השאיפה לשלום, אלא גם דרך הבנה של מנגנוני השנאה שמניעים חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית. יש ללמד אותם על האופן שבו אידיאולוגיות קיצוניות מעצבות עמים שלמים, על האופן שבו משטרים טוטליטריים משתמשים במניפולציות רגשיות כדי לשלוט באוכלוסייה, ועל ההבדלים התהומיים בין הערכים שעליהם גדלים ילדים ישראלים לאלה של ילדים בעזה.
ה-7 באוקטובר הפך לצלקת היסטורית בעם היהודי. אך אם לקחיו לא יוטמעו גם במערכת החינוך שלנו, נמצא את עצמנו שוב ושוב מופתעים מאכזריות אויבינו. עלינו להבין שהבעיה אינה רק חמאס – אלא החינוך שמייצר דורות שאינם מכירים מציאות אחרת מלבד שנאה ונקמה. כל עוד מציאות זו לא תשתנה, גם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר שבויים באשליות. עלינו לפקוח עיניים – ולוודא שהדור הבא שלנו לעולם לא יהיה מופתע שוב. ככל שהתרבות שלהם תומכת בהסתה ושנאה כלפינו, התרבות שלנו חייבת להכיר במציאות זו.
