עם סט נגנים מרהיב, תפאורה וכוחות חיים ויצירה מרשימים עידן עמדי עלה על בימת האקספו בתל אביב אתמול (א'). מול קהל של אלפי אנשים אוהבים ובמרחק קילומטרים ספורים מבית החולים שיבא, אליו הגיע לפני כשנה מפויח, הוא יצר מופע חגיגי שהצליח לנוע בין טקס זיכרון לחאפלה וליצור תערובת של רגשות שמתקיימים בו זמנית.
מיד בתחילת ההופעה אפשר היה לראות שמשהו בעמדי השתנה, נסדק והודבק, נשבר והולחם. הוא כבר לא מי שהיה לפני המלחמה וגם עוד לא האיש שיהיה בעקבותיה, הוא בדרך. ממש כמו כולנו, כיחידים וכחברה.
הצעדים שאדם עובר לשיקום אחרי פציעה, אובדן ולחימה, אחרי שנגע במוות, הם קטנים ומרובים. סבב ההופעות הזה הוא כנראה חלק מהשביל הפתלתל של החזרה מהתופת, וגם על הבמה הוא לא עמד בשיא כוחו – אבל הלב שלו מונח כולו מול הקהל הדומע והצוהל. יקום שלם של פצועי צה"ל מתקיים לידינו, יש לו צירים משלו עליהם הוא מסתובב ועל בימת האקספו עמדי מתח קו בין העולמות והכיר לציבור איזה נקודה בתהליך השיקום, נקודה בה החיים קוראים כבר לצאת ובתוכם עוד אוספים צעדים קטנים של התקדמות.
זו לא הופעה של אסקפיזם, אלא יותר שיקוף מפעים ופעיל של הקצוות בהם אנחנו נדרשים לאחוז מאז הטבח ולאורך המלחמה – תקווה, גאווה ואהבה עם תהומות של אובדן וכאב שנשאבים לשמחה חדשה והודיה. הדמעות על הלחיים לא הספיקו להתייבש כשכולם כבר רקדו. בכפיים הסוערות ביותר זכו משפחות של חבריו הנופלים, לאף אחד לא אין שאלה שכל מחיאת כף, צליל וחיבוק הם שלהם, בזכותם ובשבילם. כל הקלישאות של החיים שלנו היו כאן – האהבה למולדת, האחדות והצבעוניות, צה"ל ומנגל, מזרחי ומערבי, מחנה יהודה והר הרצל, פלפל ודגל – אבל נשרה מהם כל הציניות ונשאר רק להתחמם לאורם ולהתרחב מעט מהתחושה שעמדי הצליח להיטיב להעביר, שכל הכיעור מסביב מדגיש כמה יפה העם הזה.
