וככה בן לילה העולם נצבע בכתום. ובעוד אנחנו מעכלים את האמת המרה ולא מוצאים נחמה או צדק או נקמה העולם (לפחות בחלקו) מראה לנו טיפת חמלה. ושוב למספר דקות נציגי האו"ם מזדעזעים מהמפגן החולני של החמאס וההורים העזתיים שהביאו אל ילדיהם למסיבת הרצח. ואפילו הבי.בי.סי. שרק לפני מסר ימים הפיק סרט תעמולה בכיכובו של בן של שר בחמאס, דיווח בדרך שנראה כאילו הביעה מעט סימפטיה ליהודים בישראל. וכמו שדרה הורן כתבה בספרה המפורסם "העולם אוהב יהודים מתים".
וניתן להתרפק על הדקות המועטות הללו שבו העולם נצבע בכתום של משפחת ביבס ולהרגיש שאנחנו צודקים ושמבינים אותנו. והנה נראה שהסיפור הגלובלי נוטה לצידנו וגם הם מזילים דמעה ומשתתפים בכאבנו. אבל התרפקות שכזו באהדה הרגעית מהעולם רק מאששת סיפור שאנחנו לא רוצים להיות חלק ממנו. יהודים כקורבנות, הוא סיפור מוכר במשך דורות. מעולם לא בחרנו בו, הוא תמיד בחר בנו. כאשר לא היינו קורבנות, אויבינו דאגו שנהיה. זהו נרטיב עתיק שממשיך להתקיים, תוך שינוי מתמיד של הלגיטימציה – מדתית, לגזעית, ללאומית. שייקספיר כתב את הסוחר מוונציה מאתיים שנה אחרי גירוש היהודים מאנגליה. הפרוטוקולים של זקני ציון היו לרב מכר ביפן בה חיו פחות מ-500 יהודים. העולם ביקש להפוך את היהודים לקורבנות, ורצוי בגרסה שמגיעה בארונות קבורה.
המהירות שאהדת העולם התהפכה עלינו אחרי ה-7 באוקטובר הדהימה את כולם. עוד לא הספקנו להבין מה קורה סביבנו ואחזנו בעקשנות בדבריו של הנשיא ביידן DON'T והאמנו שהם לא יעזו יותר. עזות המצח של החמאס בהכחשת המעשים שהם עצמם תעדו והפיצו, תפסה תאוצה ברחבי העולם, הסיפור עודכן לגרסה שהעולם הסכים לקבל. חשבנו שאנחנו במאבק קיומי כאשר בעצם המאבק היה גם תדמיתי.
בזמן שבעוטף עזה נרצחו 1200 חפים מפשע בשל יהדותם, במגרש העולמי הותר דמם של מיליוני יהודים באשר הם. חמאס הצליח במגרש החשוב ביותר – יצירת לגיטימציה לרצח יהודים והשמדת ישראל. ומהר מאד הdon't המפורסם הפך לDON'T תשלחו להם נשק וגם ה-DON'T הזה התהפך עלינו.
הרחמים הזמניים המורעפים עלינו תוך כדי הצגת סרטונים של כפיר ואריאל אין בהם שום דבר עם הצדקת קיומנו או הבנת תפקידנו בעולם. אצל חלק מהאנשים זו תגובה אינסטיקטיבית למראה תינוק חמוד שהלך לעולמו בטרם עת ואצל אחרים זו השנאה הקלאסית שהתעטפה בכתום.
את התגובה הישראלית למתקפה חסרת התקדים הזו ניתן לתמצת בדאגלס מורי, נועה תשבי, יוסף חדד ואילון לוי. כולם מתנדבים שבחרו למלא חלל ענק שנותר ללא מענה.
"ללא מילים" דבריה המפורסמים של הרבנית אנגלה בוכדל מנהיגת קהילת CENTRAL SYNANGOGE בניו יורק לאחר ה-7 באוקטבר בטאו אמת שחדרה עמוק לכל זרמי הקהילה היהודית העולמית. כמוה רבים גילו בין לילה שמי שהם חשבו כחברים שלהם בעצם הפנו להם עורף והראו פנים אחרות, קודרות, מלאות בשאננות לנוכח טבח יהודים.
עשרות אלפי הסטודנטים שחוו אנטישמיות ושנאה בלתי ניתנים לתיאור עמדו המומים לנוכח העובדה שמוסדות האקדמיים אליהם שאפו להתקבל במשך שנים הפכו למוקדים של מתקפות קשות על זכות קיומם.
ההתגייסות המדהימה לעזור לצה"ל, למדא, לזק"א, למפונים, למשפחות החטופים ולרבים אחרים עלתה על כל ציפיה. מנהיג חשוב ביהדות ארצות הברית אמר לי שזו תחיית המתים של יהודים רבים שהתרחקו מזהותם (בעבר מעל 90% מהתרומות של יהודי ארצות הברית היו לארגונים לא יהודים. רבים מהארגונים הללו הפנו עורף לתורמיהם היהודים לאחר ה7 באוקטובר). יהדות התפוצות נפלה גם היא קרבן לנרטיב הרצח של החמאס. המלחמה הזו לא התרחשה בעוטף עזה או בצפון ישראל בלבד. היא חדרה כמו סכין חד תער ולא פסחה על אף אחת מהשכבות ביהדות וביהודים באשר הם.
כמה האשטגים יש לחמאס?
"עולם הפרסום ויחסי הציבור בארצות הברית מלא ביהודים. כיצד אנחנו נכשלים בדיוק בתחום שנראה שיש לנו בו הכי הרבה מומחיות? אנחנו מייצרים את הסיפורים שמוכרים מוצרים רבים בעולם", שאלתי סמנכ"ל בכיר באחת מחברות הפרסום הגדולות בעולם. התשובה שלו הייתה אנחנו נכשלים בשתי מימדים חשובים בניהול הסיפור שלנו. המימד הראשון הוא כשאנחנו יוצרים סיפור שמתכתב איתנו ועם מה שאנחנו רוצים לשמוע, ולא מייצרים נרטיב שמתכתב עם קהלי היעד שלנו. המימד השני הוא הפרישה של המאמצים שלנו. תסתכל כמה האש טגים יש לנו וכמה יש לחמאס. החמאס ואוייבנו משתמשים בשלשה האשטגים ואצלנו כל אחד מייצר האשטג משל עצמו. לסיכום, שני המכשולים הם די דומים. אנחנו מתקשרים לעצמנו ולא יוצרים סיפור אחיד לשאר העולם שסביבנו.
במקביל למלחמה הפיזית, השבת החטופים והחזרת המפונים אנחנו חייבים לפתוח חזית של הסיפור העתידי שלנו. כעת הסיפור הזה כולל בתוכו מיליוני יהודים ברחבי העולם שדבק השנאה חבר אותם ליהודי מדינת ישראל וכמקשה אחת נאבקים על הצדקת קיומם.
הסיפור הזה אסור לו להיות סיפור השרדותי של קורבנות. הוא חייב להיות סיפור של ייעוד ויצירת תקווה בעולם. מדינת ישראל ונציגי הקהילות היהודיות בעולם צריכות להקים גוף מאוחד שייצור ויתקשר את הסיפור הזה. לא עוד מלחמת הגנה מול אנטישמיות תוקפנית. אלא סיפור פרואקטיבי שמתכתב עם הקהלים השונים ברחבי העולם. לא עוד נרטיב מתחנן באו"ם אלא נרטיב של אנחנו כאן בזכות ולא בחסד. עלינו להתגבר על יצר הבדלנות ולעבוד על מסר אחיד שישווק באופן קבוע ולא ישתנה מדי שבוע.
בניהול מותגים כלל האחידות בתקשורת הוא כלל על. כיום יש מגוון רחב של ארגונים שכל אחד משווק נרטיב עצמאי. כולם משחקים בארגז החול העולמי של תקשורת הסיפור היהודי, אך כל אחד עובד עם המסרים שלו, הכלים שלו והשפה שלו. הטענה שכולם תורמים כל אחד בדרכו שלו הוכחה כטעות גדולה. אני מלא הערכה למתנדבים השונים אך מותג אמיתי מנוהל בצורה אחרת לחלוטין. הוא כולל ניהול מבוקר של תקשורת אחידה ולא פרורי רעיונות שרק מעידים יותר על הפירוד שביננו ועל חוסר היכולת לחיות יחד.
מול הלגיטימציה להשמדה שהייתה במרכז הנרטיב ב-16 החודשים האחרונים, עלינו לייצר נרטיב שהעולם הוא טוב יותר, חדשני יותר, בריא יותר, בעל ערכים בגלל שאנחנו כאן. לא ממקום של גאווה ריקה אך ממקום של בטחון בערך שאנחנו מביאים לעולם.
