איך צריך להתייחס לטקסים המחליאים שעורכים אנשי החמאס עם חטופינו? בימין ובשמאל גם יחד התגובה הרווחת היא רפיון רוח, איש כנטיית לבו: משמאל רואים בחגיגות החמאס ביטוי למחדליו של ביבי וסימן לכישלון הגישה הלוחמנית, ומימין רואים בהם ביטוי לכישלון המלחמה המאופקת ותמריץ ללוחמה הרבה יותר אגרסיבית. ואני אומר שאת טקסי הזוועה הללו צריך לראות בדיוק כמו שהם: פולחן חולני ומגוחך של כנופייה רצחנית ופאתטית. לא פחות – ולא יותר.
חמאס לא ניצח את המלחמה הזו. הוא המיט על הפלשתינים את האסון הכבד ביותר שבא עליהם מאז תש"ח. עזה הרוסה באופן שקשה לראות איך תשתקם ממנו. נשיא ארצות הברית מקדם בהתלהבות טרנספר מרצון לתושביה. בין אם תצא תוכניתו לפועל ובין אם לאו, עצם הדיון הבינלאומי באופציה הזו, לראשונה בתולדות הסכסוך, הוא תבוסה ניצחת לפלשתינים. אתמול הודה לראשונה בכיר בחמאס, מוסא אבו מרזוק, שלו העלו ראשי החמאס על דעתם את התוצאות הללו – לא היו יוזמים את הטבח בשמחת תורה תשפ"ד. שוב מבינים במזרח התיכון שלא כדאי להרוג יהודים. טקסי הזוועה עם חטופינו החיים והמתים הם ניסיון מגוחך להסוות את העובדות הבסיסיות הללו. אבל שום מחזה מקאברי לא יכול להסתיר עיי הריסות של מבנים, וגם לא עיי הריסות של חלומות מדיניים.
צילום: איי.אף.פי
אין זה אומר שהשגנו את הניצחון המוחלט, שאותו הבטיח ראש הממשלה ועדיין לא קיים; וודאי אין זה אומר שעלינו להגיב בסלחנות למחזות הזוועה. זה אומר שאנחנו צריכים להגיב עליהם בעוצמה, בתבונה ובקור רוח. שתי תגובות ראינו מישראל הרשמית בתקופה האחרונה: שירות בתי הסוהר הלביש את המחבלים המשתחררים בחולצות שעליהן כתובות תוקפניות בערבית; והממשלה הודיעה שהיא מעכבת את שחרור הגל הבא של המחבלים, עד שיובטח יחס מכובד לחטופינו. התגובה הראשונה היא מלחמת בוץ ילדותית במקצת; השנייה היא הדרך שבה מגיבה מדינה נורמלית.
הניסיון להעליב את המחבלים המשתחררים נואל בעיניי לא משום שיש בו איזה פגם מוסרי, אלא משום שהוא מוריד אותנו לרמת קרבות האגו המגוחכים של הערבים. היו שליוו את הצעדים הללו בפרשנות צוהלת: סוף סוף אנחנו מבינים את השפה של המזרח התיכון. אך קשה לומר שמנטליות מלחמת הבוץ ומשחקי הכבוד הובילה את הערבים מחיל אל חיל. משחקי הכבוד האינפנטיליים הפכו את הפלשתינים לעם האומלל ביותר עלי אדמות, עם המתמחה בהחרבה עקבית של כל בדל עתיד המסתמן באופקו. למה אנחנו צריכים לשחק איתם במשחקים המטופשים הללו?
אדגיש שוב: אין כוונתי לומר שישראל צריכה להתעלם מהשפלת חטופינו ומביזוי מתינו. אבל כולנו נסכים שאם מחבל חושף בהתרסה את איבריו בפני סוהרת יהודייה, התגובה הנכונה בשום אופן לא תהיה להזעיק לשם סוהר שיעשה מולו סטריפטיז נגדי. כאשר חנון מלך עמון לקח את אנשי דוד המלך, "וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם" (שמואל ב י', ד), המענה של דוד לא היה להתקשקש בתגובה בגילוח חצאי זקנים של בני עמון; הוא חיסל ארבעים אלף פרשים של האויב. מי שיכול לפגוע באופן אנוש באינטרסים של אויבו, לא צריך מפגנים מגוחכים, המבזים בדמיונו את כבוד יריביו ומעצימים באותו דמיון את כבודו שלו.
רוברט סארקוף, ימאי צרפתי בן המאה ה-19, תפס פעם קצין אנגלי כשבוי. באחת משיחותיהם אמר לו האנגלי בכעס: "אנחנו האנגלים נלחמים בשביל כבוד, אך אתם הצרפתים נלחמים בשביל כסף". סארקוף השיב: "כל אחד נלחם בשביל מה שחסר לו". האובססיה הפלשתינית להשפלת אחרים, בטקסים מגוחכים המעלים בעיניהם את כבודם המדומיין, רק מראה עד כמה הם חסרים כבוד אמיתי ועמוד שדרה לאומי.
צריך להודות: ישראל מתמודדת עם סוגיית החטופים באופן גרוע. זה לא חידוש: ארבעים שנה של הזנחה הביאו אותנו למקום הזה; להשלמה עם עסקאות כניעה מחפירות, המעודדות את המחבלים לחטוף מאיתנו חלילה עוד ועוד. אבל העסקה הגרועה אינה מאפילה על כל הישגי המלחמה. בחזית הצפונית הישגי ישראל עוצרי נשימה; בסוריה עוד יותר מאשר בלבנון. אנחנו אולי שכחנו את ההשמדה המהירה של הצבא הסורי ואת ההשתלטות על פסגת החרמון, ללא שפיכות דמים. אך אויבינו לא שכחו, והם מבינים היטב את המשמעויות מרחיקות הלכת של המהלך הזה. גם בחזית הדרום החמאס אינו קרוב להישגים שעליהם חלמו מנהיגיו הרצחניים לפני הטבח. אפשר להניח שבמקום שבתם בגיהינום הם מצטערים על שפתחו במלחמה, שמאיימת לחסל את קיומם הלאומי בחבל עזה. אלו מלוחמיהם שעדיין לא חוסלו מסתירים היום את פניהם המפוחדות במהלך טקסי הבלהה המגוחכים שלהם, אך כל מי שמנתח את מצבנו ומצבם מבין מה הם מרגישים באמת.
אסור לשכוח את יחסי הכוחות האמיתיים, ואת ההישגים הגדולים של מלחמתנו. יש לישראל הגדולה מספיק מנופי לחץ שיכולים להפסיק את טקסי הזוועה המבזים את חטופינו. העיכוב בשחרור המחבלים הוא רק אחד מהם. התגובה צריכה להיות נוקשה וחדה, אך לא קטנונית ולא מבוהלת.
אסור לתת להם לשחק בתודעתנו. טקסי הזוועה של סוחרי הגופות הם מחרידים, אך לא במובן שפצצת אטום היא מחרידה, אלא במובן שמחריד אותנו נער חולני שמתעלל בשכניו. צריך לטפל במחלה הזו, אך אין מה לפחד ממנה.
