חני, תושבת שדרות, מתגוררת באזור העוטף והדרום כבר עשרות שנים. היא אוהבת את האזור, גידלה בו את ילדיה ושם היא רוצה להישאר כל ימיה. בבוקר ה-7/10 היא התעוררה כמו כל תושבי האזור לבוקר של תופת. רבים מחבריה וחבריהם של ילדיה נהרגו ונפצעו ביום ההוא, וגם בימי הלחימה שבאו לאחר מכן. כבר ביום ראשון ה-8/10 היא עזבה למרכז והייתה מבין המפונים עד שהוחלט ש"בטוח" והיא נאלצה לחזור לביתה.
אך החזרה לשדרות, כשישראל עדיין במלחמה, הפכה את השהות באזור לסיוט מתמשך. ירי הפגזים משני הצדדים לא פסק עד הפסקת האש, מה שהשאיר את חני במצב של פוסט טראומה. היא לא מצליחה לישון, לא לעבוד. סובלת מכאב פיזי וריגשי שלא יודע מנוח. היא מנסה כבר חודשים למצוא מטפלים באזור מגוריה אבל ללא הצלחה. כדי להצליח לקבל הכרה של פוסט טראומטית היא חייבת אישור של מטפלים והיא לא מצליחה להשיג תור לטיפול.
כמו חני, יש תושבים רבים מאזור העוטף שנמצאים במצב דומה. מאז אירועי ה-7/10 ומלחמת חרבות ברזל, תושבי עוטף עזה והדרום חווים מצוקה נפשית חסרת תקדים. טראומות עמוקות, חרדה מתמשכת ואובדן הפכו לחלק מהיומיום של רבים, אך המחסור החמור במטפלים באזור מעכב טיפולים קריטיים שאינם מתקיימים בזמן. אנשים שאיבדו את יקיריהם או חוו אירועים קשים נאלצים להמתין חודשים ארוכים לטיפול נחוץ, בעוד שמרכזי החוסן מתקשים לעמוד בעומס העצום.
בישראל של היום, הפערים בין המרכז לפריפריה אינם רק סטטיסטיקה – הם גזירת גורל עבור רבים מתושבי הדרום והצפון. בפריפריה, מערכת הבריאות מתקשה לספק שירותים חיוניים, והתוצאה היא עשרות אלפי אנשים הנאלצים להתמודד עם מצוקות נפשיות ופיזיות ללא מענה מספק. המצב הזה בלתי נסבל ודורש שינוי מידי.
גם אלה שמצליחים להגיע למרכזי החוסן זוכים רק למענה ראשוני בלבד, ולאחר מכן נותרת תהום של חוסר טיפול. ההשלכות של מציאות זו חמורות: אנשים שחיים בחרדה מתמדת, מתקשים כמו חני לתפקד בעבודה ובמשפחה, ומאבדים את איכות חייהם.
במצב זה, חיזוק מערכת הטיפול בפריפריה אינו רק שאלה של שוויון, אלא של חירום לאומי. רבים מהמפונים והלוחמים סובלים מפגיעות נפשיות קשות, וחייבים לקבל טיפול זמין ונגיש באזורי מגוריהם, במקום להיות מופנים לערים מרוחקות.
הבעיה אינה רק בתחום בריאות הנפש. בפריפריה יש פחות משני רופאים לכל אלף נפש, בעוד שבתל אביב המספר כמעט כפול. משמעות הדבר היא שתושבי הדרום והצפון מקבלים טיפול רפואי פחות טוב, מה שמוביל לנתון עגום נוסף – תוחלת חיים נמוכה יותר בשנתיים וחצי בממוצע ביחס לתושבי המרכז. אלו לא מספרים בלבד, אלא מציאות כואבת שאנחנו כחברה חייבים לשנות.
פערים דומים קיימים גם בתחום החינוך. ההשקעה בתלמיד בתל אביב גבוהה פי שמונה מזו שביישובים כמו נתיבות. המשמעות ברורה: הזדמנויות החיים של ילד בפריפריה נחותות משמעותית בהשוואה לילד במרכז. האם ניתן להשלים עם מצב שבו מקום מגוריו של ילד קובע את עתידו?
בעוד אנו שומעים על השקעות עתק בתשתיות רפואיות חדשות במרכז הארץ, יש להפנות את המשאבים האלה למקומות שבהם הם נחוצים באמת. כל מוסד רפואי או חינוכי משמעותי חייב לפתוח שלוחות בנגב, בגליל ובאזורי הפריפריה. על הממשלה, יחד עם ארגונים פרטיים וציבוריים, ליצור תוכניות סיוע שיבטיחו שירותי בריאות ונפש ראויים לכל אזרח, ללא קשר למיקומו הגאוגרפי.
מכון פוירשטיין הינו מכון שמפעיל בין היתר מרכזי טיפול ושיקום בפוסט טראומה. גם בעוטף ובדרום הארץ. אך כל מה שארגון אחד עושה אינו מספיק. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את הפריפריה. חוסנה הלאומי של המדינה תלוי בכך שהמרכז יבין – חיזוק הפריפריה אינו צדקה, אלא אינטרס קיומי. עלינו לפעול כעת, לפני שנאבד לא רק את הפריפריה, אלא את עתידנו המשותף.
