הבחירות הפרלמנטריות שהתנהלו השבוע בגרמניה היו הרבה יותר מאשר סתם מאבק בין מפלגות – הן היו הצבעה על כיוונה העתידי של המדינה, אם לא הכיוון של כל היבשת האירופית, והן שלחו מסר ברור: הסטטוס-קוו הנוכחי פשוט לא עובד.
עם התמוטטות ה-SPD והתחזקות הימין, מהמרכזי ועד הרדיקלי, נראה שהציבור הגרמני מתקומם נגד ההשלכות הכלכליות של המהפכה הירוקה, משבר ההגירה ומדיניות החוץ הרופסת. במדינה שמתמודדת עם האטה כלכלית עמוקה, מחאות גוברות ושסע פוליטי הולך ומעמיק, הבחירות הללו מסמנות שינוי כיוון – לא רק לגרמניה, אלא גם לאירופה כולה.
אז מי יצא מחוזק מהקלפיות? התשובות מסקרנות: מהקנצלר הבא פרידריך מרץ ועד אילון מאסק, מאפקט הדומינו על ימין אירופה ועד ההשלכות על ישראל ואיראן. ומי נותר פצוע בשדה הקרב הפוליטי? מי שספג את המכה הקשה הם לא רק המפלגות הסוציאליסטיות, אלא גם בריסל, תומכי ההגירה החופשית ורוסיה של פוטין. הנה ניתוח של המנצחים, המפסידים, ומה זה אומר על עתידה של גרמניה – ושל היבשת כולה.
המנצחים
פרידריך מרץ וברית CDU-CSU
הדרך למנהיגות גרמניה לא הייתה פשוטה עבור פרידריך מרץ. יורשה של אנגלה מרקל מצא את עצמו בשולי הפוליטיקה המקומית במשך שנים רבות, לאחר שנדחק לשם על ידי הקנצלרית המיתולוגית ונאלץ לראות את ההתרסקות בבחירות הקודמות של הברית השמרנית CDU-CSU (המורכבת משתי מפלגות אחות – האיחוד הנוצרי-דמוקרטי הפועלת ברחבי גרמניה, והאיחוד הנוצרי-סוציאלי שפועל רק בבוואריה). כעת, לאחר שחזר מהמדבר הפוליטי, הוא הוביל את ברית הימין-מרכז לניצחון ברור על הסוציאל-דמוקרטים (SPD), שנחלו את ההפסד המוחץ ביותר של המפלגה מאז המאה ה-19, וסלל את דרכו ללשכת הקנצלר.
בניגוד למנהיגי ימין אחרים שעלו ברחבי העולם בשנים האחרונות, מרץ אינו טראמפיסט במזג, באופי או במדיניות, אך הוא סימן את עצמו כאלטרנטיבה ימנית רצינית לשלטונו המקרטע של הקנצלר אולף שולץ, במיוחד בכל הנוגע למשבר הכלכלי שפושה במדינה בחמש השנים האחרונות ולמדיניות ההגירה הליברלית שלה שסופגת עוד ועוד ביקורת. עם זאת, למרות הניצחון המובהק, מרץ יידרש להלך בין הטיפות – הוא לא יכול להקים קואליציה לבדו, והקמת ממשלה יציבה תדרוש פשרות, בין אם הוא ייאלץ לשתף פעולה עם יריביו הסוציאל-דמוקרטיים, ובין אם, בניגוד להצהרותיו, הוא ייאלץ לפנות ימינה עוד יותר.
אלטרנטיבה לגרמניה (AfD)
מפלגת הימין הקיצוני הגרמנית הפכה בבחירות הללו למוקד למאבק שסחף לא רק את גרמניה, אלא מדינות שכנות ואפילו בכירים בממשל האמריקני. המפלגה הוקמה כארגון מחאה בשוליים של הפוליטיקה הגרמנית, ספגה חרמות ותגובות נסערות במשך שנים, ואז החלה פתאום לצבור תאוצה בשנים האחרונות ובבחירות הללו הפכה כבר לכוח מרכזי וקטפה הישג היסטורי: מעל 20 אחוזים מהקולות בבחירות.
בניגוד לרושם שאולי נוצר בסיקור של המפלגה בעולם, חברי AfD אינם נאצים ולא עוסקים רק בהגירה (אם כי חלק מנציגיה בהחלט מעוררים חשש בקיצוניות של דבריהם והצעותיהם). למעשה חלק מהכוח הפוליטי שהרוויחו בבחירות האחרונות היה קשור לא להגירה או לביטחון לאומי אלא לכלכלה, ולמחאה נגד המדיניות הירוקה וכלכלת השמאל שהקואליציה של אולף שולץ ניסתה לאכוף בשנים האחרונות ללא תוצאות מזהירות.
AfD כבר הפכה למפלגה הגדולה ביותר במזרח גרמניה, ובדומה למפלגות ימין פופוליסטיות אחרות ביבשת, נראה שהמצביעים האדוקים ביותר שלה הם דווקא הדור הצעיר, בני 20+ שמתלהבים מהמסרים הלהוטים שנציגיה מרבים להעביר – ומהקמפיינים החכמים ברשתות חברתיות כמו טיקטוק שמנהלת המפלגה.
האתגר המרכזי של AfD כעת יהיה להוכיח שהיא מסוגלת להתרחב מעבר לבסיס הבוחרים המסורתי שלה ולחדור גם למרכז הגרמני. הישגיה אומנם מרשימים אך אינם מספיקים להקמת ממשלה. עם זאת, הם בהחלט עשויים להספיק כדי לכפות שינוי בשיח הציבורי ולכל הפחות לדחוק את CDU-CSU ימינה מחשש לאובדן השפעה.
הימין האירופי
תוצאות הבחירות בגרמניה אינן וואקום. בשנים האחרונות מפלגות הימין הלאומיות והפופוליסטיות צוברות הישגים ברחבי היבשת, ומנהיגים כמו ויקטור אורבן בהונגריה, מארין לה-פן בצרפת וג'ורג'ה מלוני באיטליה יכולים לרשום לעצמם ניצחון נוסף. עצם העובדה שמפלגת AfD התחזקה למרות הדה-לגיטימציה התקשורתית והצנזורה הכבדה שהיא התמודדה עימן (שכן גרמניה היא לא מאמינה גדולה בחופש הביטוי, מסיבות מובנות) היא הישג לכלל תנועות הימין המתנגדות להגירה המונית ולשלטון האיחוד האירופי ביבשת. ניצחון המפלגה השמרנית עשוי גם כן לשמח את תנועות הימין הפופוליסטיות, אם כי השמרנים הגרמנים הם הרבה יותר ממסדיים מעמיתיהם.
ככל שהרוחות הפוליטיות באירופה משתנות, ההנהגה בבריסל נאלצת להתמודד עם לחץ גובר מצד כוחות מקומיים במדינות רבות להחליש את כוחה הריכוזי. הקואליציות הישנות של שמרנים מתונים ומפלגות שמאל כבר אינן מובנות מאליהן, ובמקומן צומחים שיתופי פעולה חדשים שמטילים ספק בעתידה של אירופה הפדרלית של מרקל ועמנואל מקרון.
אילון מאסק
כן, שוב, אילון מאסק. מעורבותו של המיליארדר בפוליטיקה האירופית עשויה להיראות שולית, אך הוא היה מהקולות הבולטים שהעניקו רוח גבית ל-AfD ולמעשה פיתח כמעט אובססיה אליה בשבועות האחרונים. הוא השתמש בכוחו העצום ב-X ובתקשורת הבינלאומית כדי לקדם תמיכה בה. מאסק, שהתבטא בעבר נגד ההגירה הבלתי-מרוסנת באירופה וכן נגד אנטישמיות בשמאל האירופי, חיזק את הנרטיב שלפיו הימין הלאומי איננו מוקצה באופן אוטומטי וגם אינו קיצוני כל כך כפי שמנסים להציג אותו, אלא כוח שמייצג תסכול אמיתי בקרב הציבור.
מעבר לכך, מאסק מסמן תופעה רחבה יותר – השפעתם של אנשי עסקים גדולים על הפוליטיקה המערבית. באווירה שבה הציבור הולך ומתרחק מהתקשורת הממוסדת, דמויות כמו מאסק מצליחות לעצב את השיח הפוליטי דרך רשתות חברתיות ולשמש כמשקל נגד לכוחות הממסדיים. האם גם בבחירות הבאות בישראל יהיה לו מה להגיד?
ישראל
עבור ישראל, תוצאות הבחירות הן חדשות טובות מאוד. מרץ נחשב לידיד של ישראל, מבקר של איראן, ומדגיש את מחויבותה של גרמניה לביטחונה של המדינה היהודית. למעשה הוא כבר הבטיח להסיר את המגבלות על משלוחי נשק לישראל שהוטלו בשנה האחרונה. בשונה מהקו הרופס שהפגין שולץ, ממשלה בראשות מרץ צפויה להיות תקיפה יותר מול טהראן ולהגביר את הפיקוח על מוסדות איראניים ופרו-איראניים בגרמניה.
מעבר לכך, ההיחלשות של השמאל והירוקים – שנוטים לאמץ גישות ביקורתיות ותוקפנית כלפי ישראל – משחררת את ברלין מהנטייה האירופית להיכנע ללחצים אנטי-ישראליים. ישראל יכולה לצפות לשיתוף פעולה הדוק יותר מול ברלין, הן בתחום הביטחוני והן בתחום המדיני, עם כניסת הממשלה החדשה.
המפסידים
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD)
אין ספק בכלל שהמפסידה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא SPD. אחרי שהצליחו סוף-סוף להחזיר לעצמם את מנהיגות גרמניה ב-2021 עם פרישתה של אנגלה מרקל, הסוציאל-דמוקרטים קרסו לשפל היסטורי ואיבדו מיליוני מצביעים. אולף שולץ הפך לדמות חיוורת ולא רלוונטית בזירה הציבורית, וממשלתו כשלה בטיפול במשבר הכלכלי ובזעם הציבורי על מדיניות ההגירה.
ההתדרדרות של SPD איננה רק סיפור גרמני – היא חלק ממשבר עמוק יותר של השמאל האירופי כולו. אחרי שנים שבהן ניהלו את היבשת, הסוציאל-דמוקרטים הולכים ומאבדים מכוחם, כשהציבור מחפש פתרונות אחרים למשברים הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים שמטלטלים את אירופה.
האיחוד האירופי
האיחוד האירופי ראה בגרמניה מקור ליציבות שלו, וכעת הוא מקבל מדינה לאומית יותר שתהיה פחות מעוניינת בשיתוף פעולה הדוק עם בריסל, בוודאי כש-AfD המתבדלת נחלה כזו הצלחה. אם מרץ יבחר לאמץ קו תקיף יותר מול בריסל, זה יערער את כוחו של האיחוד ואת היכולת לכפות מדיניות אחידה על המדינות החברות.
לנוכח התחזקות הכוחות הלאומיים, גרמניה עשויה להקשות על גיבוש מדיניות אחידה בנושאים כמו אנרגיה, תקנות כלכליות והגירה. במילים אחרות, ייתכן שהעידן הארוך שבו גרמניה שימשה כחומת מגן של האיחוד האירופי – הסתיים, ושליטתה של בריסל הופכת לפחות מובטחת.
רוסיה – אבל אולי גם אוקראינה
ההפסד של SPD וההיחלשות של השמאל הן חדשות רעות לקרמלין. ממשלת שולץ התמודדה עם ביקורת על כך שלא נקטה קו תקיף דיו מול מוסקבה, ועם כניסתו של מרץ לשלטון גרמניה צפויה להתייצב לצד נאט"ו ולקדם מדיניות אקטיבית יותר בתמיכתה באוקראינה. מרץ גם הבטיח להגדיל את הוצאות הביטחון של גרמניה, עד כדי כך שהיא תהפוך ל"עצמאית" מארצות הברית – גם אלו לא חדשות טובות לפוטין, שבוודאי היה מעדיף ברלין מנומנמת.
מצד שני, התחזקותה של AfD עלולה לבשר רעות לאוקראינה, שכן בדומה לימנים פופוליסטיים אחרים ביבשת ומחוצה לה, חלק ממנהיגיה דווקא נקטו בגישה פייסנית מול פוטין והביעו תמיכה מסויגת בעמדותיו – או לכל הפחות קבעו שגרמניה צריכה להתעסק יותר בגרמנים ופחות בנעשה באוקראינה. AfD לא תהיה מפלגת השלטון ועל כן לא תקבע מדיניות, אולם השפעתה עלולה להזיק גם לזלנסקי, בזמן שהוא נואש לבעלי ברית אמינים.
התנועות הירוקות
עד לפני כמה שנים מפלגות הירוקים של אירופה היו משוכנעות בוודאי שהעתיד שייך להן. ההתעניינות הגוברת במשבר האקלים והחשש מהשלכותיו, המדיניות הירוקה של בריסל וההתקרבות לאנרגיה מתחדשת כולם נתנו להן תנופה וחיזקו אותן בגרמניה ובמדינות נוספות. אבל בגרמניה 2025 המגמה התהפכה – הציבור מתחיל להתפכח בנוגע לעלות הכלכלית של המהפכה הירוקה, וגלי מחאה נגד מחירי האנרגיה והדלק מאיימים על עתידן של מפלגות אלה.
הירוקים איבדו קולות לא רק לשמרנים אלא גם ל-AfD, שבנתה את הקמפיין שלה בין השאר על התנגדות לשיטות האכיפה האגרסיביות של מדיניות האנרגיה. בזמן שהכלכלה הגרמנית מתכווצת וברלין לא מצליחה להתניע צמיחה טובה, המהפכה הכלכלית הפכה לעול שרבים אינם מוכנים לשאת. התוצאות בגרמניה הן תמרור אזהרה לכל מי שחשב שהציבור יקבל בהכנעה גזרות כלכליות בשם איכות הסביבה.
איראן
כשברלין זזה ימינה, טהרן צריכה לדאוג. אולף שולץ וממשלתו היו מתונים יחסית בכל הנוגע למאבק הבינלאומי מול איראן, ונקטו בגישה פייסנית כלפי משטר האייתולות, בין היתר כדי לשמור על אינטרסים כלכליים גרמניים. אך קנצלר שמרן כמו מרץ לא צפוי להמשיך במדיניות הזו – להפך, ממשלתו עשויה להגביר את הלחץ על איראן ולהתקרב יותר לעמדות ישראל וארצות הברית בנושא.
השינוי הזה רלוונטי לא רק למדיניות חוץ, אלא גם להתמודדות עם רשתות איראניות בתוך גרמניה עצמה. בשנים האחרונות, קהילות שיעיות פרו-איראניות בגרמניה זכו ליחס סלחני מצד המדינה, כולל פעילותן הפוליטית והחברתית. כעת, עם ממשלה שמרנית יותר, אפשר לצפות להקשחה בפיקוח על ארגונים איראניים ועל מגמות של השפעה זרה מצד טהראן.
