יאיר לפיד אוהב להציע תוכניות ל"יום שאחרי". כמה אוהב? התוכנית שהציע אתמול (ד'), להעברת האחריות על הרצועה למצרים, היא התוכנית הרביעית אותה הציע לפיד, כאשר כל אחת מהתוכניות סותרת את קודמתה.
באוקטובר ונובמבר 23, ממש בתחילת המלחמה, הציע לפיד להכריז כי בסוף המלחמה תוחזר לעזה הרש"פ, תחת פיקוח צה"לי. בדצמבר 23 הציע שהאמריקנים ומדינות ערב ישלטו בעזה, עד להחלטה על גורלה בוועידה אזורית. בנובמבר 24 הציע לפיד את הסעודים, ואתמול הגיע הגלגול הרביעי – להעביר את הרצועה לאחריות מצרית (ותודה לעיתונאי i24 אבישי גרינצייג שריכז את כל תוכניות לפיד).
דומה שתוכניתו האחרונה של לפיד, להעביר את האחריות הביטחונית על הרצועה למצרים בתמורה למחיקת חוב אמריקנית, עלתה על כולנה, ומהווה שילוב של בורות מדהימה בהיסטוריה של האזור יחד עם התנהלות מופקרת ברמה הבין לאומית.
קצת היסטוריה: מצרים עשתה הכל בשביל לא לקבל את עזה בקמפ דייויד, כשהמצב ברצועה היה גרוע הרבה פחות. מצרים שהתעקשה עם ישראל עד המטר האחרון בטאבה, לא הייתה מוכנה אפילו לשמוע על לקבל חזרה את 365 הקילומטרים המרובעים של רצועה צפופה, מלאה בפלסטינים עניים, קיצוניים, והחובבים של שנואי נפשם – האחים המוסלמים. לחשוב שמצרים תתנדב לטפל ברצועה בשביל ישראל בהווה, רצועה חמושה בהרבה, צפופה בהרבה, ענייה בהרבה, ובעיקר, מטורפת בהרבה ממה שהייתה בשנות השבעים, שהיא זו שתפרק את חמאס מנשקו, ותבטיח שהוא לא יפגע בישראל, גם אם זה ידרוש עימות, זה כבר הרבה מעבר לסתם תמימות, אלא חוסר הכרת המציאות ברמה הבסיסית ביותר.
נוכחות מצרית ברצועה אומרת שלישראל לא תהיה יכולת אכיפה כלשהי על המתרחש ברצועה. כל פגיעה בטרור שיצמח שם תהפוך לסכנה לישראל, ולסכנה להסכם השלום. ישראל, שכבר היום רואה את מצרים מחזקת את נוכחותה בסיני, תקבל את מצרים חמש דקות מאשקלון, את כוחות הצבא שלה מאות מטרים מנחל עוז, מספקת הגנה, מרצון או שלא מעצלנות, לקבוצות שיפגעו בישראל מתוך הרצועה, כשישראל עומדת מנגד ולא יכולה לעשות דבר.
יותר מכך – מצרים אינה גורם חדש בכל הנוגע לרצועה. מצרים שולטת בתחום הרצועה, ורובו המוחלט של תהליך ההתחמשות העצום של חמאס בוצע תוך התעלמות, במקרה הטוב, של המצרים, מהמפלצת שצמחה מצפונם. מצרים נהנתה במשך כמעט שני עשורים מקיומו של חמאס ברצועה שמעסיק את ישראל, ומאפשר לה, במקרה הצורך, להיות האביר על הסוס הלבן שמגשר בין הצדדים. לתת לאותה המדינה לנהל את כלל הרצועה באותו האופן, יהיה סכנה אמיתית לביטחון הדרום, אולי אף סכנה גדולה יותר ממצבנו לפני ה-7.10.
אך מעבר לכך, עצם ההצעה של לפיד היא מופקרת דיפלומטית. מדינת ישראל נמצאת במקום בו המעצמה הגדולה בעולם מפעילה את מלוא כובד משקלה כדי ללחוץ לקדם הסדר שאם תיושם, יהפוך ליום הדין של התנועה הלאומית הפלסטינית, לפחות בכל הנוגע לעזה, ולהפסד היסטורי מהדהד שיירשם על שמו של חמאס. האם סיכויי התוכנית גבוהים? ניתן להניח שלא, בטח שלא הסיכוי לריקון מלא של הרצועה. האם יתכן שהתוכנית נועדה לייצר לחץ במקום אחד בשביל להגיע להישג אחר, כפי שהיה עם תוכנית המאה והסכמי אברהם? לא מופרך בכלל להניח כך. אולם כרגע, כל הלחץ על הצד השני, כשתוכנית שהיא קטסטרופה בלתי נתפסת מבחינתו של חמאס היא התוכנית היחידה עליה דנים ברצינות.
כשהתוכנית שהיא נקודת המוצא שממנה דנים היא כל כך לטובת ישראל, גם אם היא לא תצא אל הפועל בשלמותה או בכלל, ישראל היא מי שידה על העליונה בכל מו"מ על עתיד הרצועה. להציע מטעם ישראל, גם אם הוא ראש האופוזיציה, תוכנית אחרת, כזאת שהפלסטינים לא משלמים בה שום מחיר ומקבלים את שיקום הרצועה, בזמן שארצות הברית מתייצבת כך לטובת ישראל, זה להחליש את עמדת ישראל, ולהקטין את הסיכויים לכך שהתוכנית שתיושם בסופו של דבר, תהיה לטובתנו.
לפיד בהצעתו הילדותית והחצי אפויה, שנעשתה מעל ראשה של ארצות הברית שמקדמת תוכנית אחרת, מחליש את עמדת ישראל במשא ומתן, נוטל ממנה חלק גדול מכוח המיקוח, ויוצר בקיעים במבוי הסתום אליו הגיעו הפלסטינים. הפלסטינים לא צריכים לתת דבר, ולא צריכים לפחד מדבר. רק להמתין בסבלנות, עד שישראלים בורים ומופקרים כמו יאיר לפיד, יגרמו לאמריקנים לאבד את התנופה והחשק לקדם תוכניות שמכאיבות להם, מכאיבות באמת.
לפיד מנסה להיות דיפלומט, ומנסה להיות רלוונטי. כרגע, כסמל שלטון, כראש האופוזיציה הרשמי של מדינת ישראל, הוא מסכל את האפשרות לקדם הסדר שישנה את המציאות, ישנה באמת, לטובת ישראל. חשבנו שאת כשרון המו"מ המדיני שלו לפיד מיצה בהסכם הכניעה מול לבנון, והנה, מתברר שללפיד יש עוד הרבה רעיונות מדיניים מאותו המקום שאותו הסכם בא. אולי עדיף שיתמקד בתחומים אחרים בהם הוא מצטיין. כתיבת טורים מושחזים למשל.
