הפרשה הקודמת מסתיימת בעלייתו החוזרת של משה להר סיני, לאחר סיומו של מעמד הר סיני. ארבעים יום וארבעים לילה שהה משה על ההר וקיבל מא־לוהים את מצוות בניית המשכן וכליו, המפורטת בפרשתנו ובפרשות הבאות. אך לשם מה בכלל יש לבנות את המשכן? על כך משיבה התורה בפסוק קצר ורב־עוצמה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". המשכן הוא אתר לשכינת האל בקרב עם ישראל.
מדוע א־לוהים, שמלוא כל הארץ כבודו, זקוק למקום ספציפי שבו ישכון? התורה אינה מאריכה כאן בנושא זה, אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
בספר מלכים מסופר על בניינו של בית המקדש (שהמשכן מהווה מעין הקדמה שלו) בידי שלמה המלך. בתפילתו ביום חנוכת המקדש, מעלה שלמה את התהייה הגדולה (מלכים־א ח): "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ־לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!"
המדרש אף מגדיל לטעון בנוגע לפרשתנו, על בסיס תפילת שלמה:
שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו… בשעה שאמר [הקב"ה] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים! כתוב 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך', ואת[ה] אומר 'ועשו לי מקדש'?! (פסיקתא דרב כהנא, ו).
שלמה אינו משיב ישירות על התהייה שהציג, אך מהמשך דבריו אנו יכולים להבין את התשובה: א־לוהים אכן אינו זקוק למקום ספציפי שישכון בו, האדם הוא שזקוק למקום מיוחד שבו תשכון האלוהות. האדם הנתון מטבעו במגבלות המרחב והזמן, נזקק לגבולות של מקום קדוש שאליו ישים פעמיו בזמנים מסוימים בשנה, ושאליו יכוון את ליבו בכל עת ומקום שהוא מצוי בהם. ובלשונו של שלמה בהמשך הפרק: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם… וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ, וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם". א־לוהים אומנם שוכן בשמיים (המשמשים משל אל האינסופי והבלתי מוגבל) אך האדם המכוון את ליבו אל המקום הקדוש, מוצא דרכו את הדרך אל האלוהות שמעבר למקום ולזמן.
אגב, מעניין לשים לב לכך שהמדרש הזה יכול להיחשב כנראה (כך למשל לטענת חוקר הקבלה משה אידל) צעד ראשון לקראת פיתוחה של תורת הצמצום המוכרת לנו מקבלת האר"י. המילים "צמצם הקב"ה שכינתו בתוך הארון" הפכו אצל ראשוני המקובלים, כרמב"ן ואחרים, לדימוי לאופן שבו האור האלוהי האינסופי מצטמצם ומקבל צורה ספציפית בתהליכי בריאת העולם והאדם.
משל המערה
במדרש תנחומא מופיע משל נפלא העשוי לשפוך אור נוסף בעניין זה:
"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן"… ששם צילו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מצמצם שם שכינתו… והלוא כבר נאמר "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא"? אמר רבי יהושוע דסכנין בשם רבי לוי: משל למערה שהיא נתונה על שפת הים, געש הים, נתמלאת המערה והים לא חסר כלום. כך… צמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו… בתוך הארון שעשה בצלאל (תנחומא ויקהל ז).
המדרש מדמה את התגלות ה' במשכן, ובאופן ספציפי יותר בין כרובי הארון שבקודש הקודשים, למערה הנתונה על שפת הים. הדרשן מתייחס כאן לתופעה הטבעית והיפהפייה של נקרות החוף – דוגמת אלו המוכרות לנו מראש הנקרה – הנוצרות כתוצאה מפיסול ממושך של גלי הים בתוך הסלעים הגובלים בהם. הדרשן מדמה אותה להתגלותו של א־לוהים במשכן: אכן האלוהות היא כים אינסופי, אך גם הים הגדול עשוי לקבל צורה קונקרטית, מוגבלת כביכול, כתוצאה ממפגשו עם סלע האדמה (בנמשל: העולם והאדם שבו). האם איבד הים את אינסופיותו כתוצאה מהמפגש הזה? המדרש משיב על כך בשלילה: "הים לא חסר כלום".
מתנת ההתגשמות
המדרש בשמות רבה לוקח את הדימוי של המערה והים למקום רדיקלי עוד יותר מבחינה דתית:
אתה מוצא "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה"… וכן אתה מוצא… "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה'"; משל למערה שהיא נתונה לשפת הים, עלה הים ומלאה, לא היה הים זז משם, אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים, כך "וידבר ה' אל משה", "וידבר משה אל ה'" (שמות רבה מה, ג).
לפי הדרשן בשמות רבה, לא רק שהאלוהות אינה חסרה בשל ההצטמצמות אל הכלים האנושיים – אדרבה, היא גם נתרמת ממנה כביכול (בחינת "ויקחו לי תרומה"): לאחר שהים נכנס למערה, טוען הדרשן בתעוזה רבה, נוצרת גם תנועה הפוכה שבה המערה מוריקה את מימיה חזרה אל הים, וכעת שני הצדדים נותנים זה לזה ומקבלים זה מזה.
ניתן להציע כפרשנות לכך כי כשם שהאדם מקבל מלמעלה את האור האלוהי וההנחיה האלוהית, כך האלוהות מקבלת מן האדם כביכול את מתנת ההתגשמות ולבישת הצורה; כביכול האלוהות מבקשת את ירידתה לעולם, משום שרק בעולם הזה, החומרי, האמת המופשטת מקבלת גוונים חיים ועזי מבע.
בספר "ראשית חכמה" מאת המקובל הצפתי רבי אליהו די־וידאש (שער האהבה פרק א) מופיע דימוי נפלא בהקשר דומה: אדם המסתכל במים יכול לחזות בבבואתו רק כאשר המים נתונים בכלי, כאשר הכלי העבה שובר את קרני האור ומחזירם אל בעל הבבואה.
אכן "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", אך רצון האל הוא להתגלות לבני אדם דווקא, כאן למטה בארץ. לשם כך יש לצמצם את ההתגלות האינסופית לכלי ההשגה והחוויה האנושיים והמוגבלים – מקום קדוש וזמן קדוש, המפסלים אט־אט בדרכם אדם קדוש.
