"הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ?" שואל יהושפט מלך יהודה את מלך ישראל, כשהם מתלבטים אם לצאת למלחמה בארם. "הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה?" שואל דוד את ה' לגבי המשך דרכו. הדרך להתמודד עם אי ידיעה בתקופת התנ"ך הייתה הנבואה. כך שאול מצא את האתונות, כך דוד ידע האם לצאת לקרב, וכך הוחלט ששבט יהודה יעלה ראשון לכבוש את הארץ.
מאז אובדן הנבואה, הדרך המרכזית שבה אנו נוטים לחזות את העתיד היא הלמידה מניסיון העבר. אנו אוגרים ידע רב ככל הניתן ומאתרים בו דפוסים שייתנו פשר למציאות ויחזו את העתיד. ואולם לעיתים מתרחשים במציאות שינויים טקטוניים והפתעות בסיסיות שלא חזינו כלל, המשנים את כל תמונת המציאות. בהתרחשות מסוג זה, יֶדַע העבר ותפיסת העולם המובנית – הופכים למכשול בפני התבוננות כנה באירועים ולמידה מהם. ההישענות על התובנות שהתקבעו בתוכנו במהלך השנים, מביאה אותנו להסביר את האירועים על פי התפיסות הקודמות ולא להבין באמת את המתרחש.
נאחזים באמונות העבר
בשנתיים האחרונות, מימי הקמת ממשלת הימין המלא ומסיבת העיתונאים של יריב לוין, דרך מחאת 2023, מתקפת חמאס, ועד הסכם השבת החטופים, הופתעה החברה הישראלית בכל הגזרות משורה של אירועים לא צפויים שהסתערו על הציבוריות הישראלית. ואולם למרבה הצער, למרות שרשרת ההפתעות הזו, רבים בשני הצדדים נותרו בקיבעונות העבר, ועדיין מתאמצים שוב ושוב להסביר על סמך העבר מדוע רק הם צדקו. גישה כזו איננה מאפשרת בחינה אמיתית ונקייה של המצב.
קשה להודות שפרדיגמות יסודיות שהובילו אותנו במשך שנים (כגון היתכנות השלום, או שימין מביא ביטחון) מתערערות. מציאות כזו יוצרת דיסאוריינטציה, ואף מערערת על הזהות שלנו. קשה לכולנו להודות באפשרות שפעולות רבות שדגלנו בהן במשך השנים יצרו תוצאה הפוכה מזו שציפינו להשיג
ספק אם לוין, רוטמן ותומכי הרפורמה המשפטית דמיינו שתוך כמה חודשים הם יחַיוּ את השמאל הישראלי ויגרמו למאות אלפי אנשים לצאת לרחובות. ספק אם הם צפו ששנה מאוחר יותר בג"ץ יתחזק עד כדי פסילת חוקי יסוד וכפיית מינוי נשיא לבית המשפט העליון, תוך התעלמות מהחשדות שעלו נגדו. מי שהריעו להקמת ממשלת ימין "מלא מלא", שהייתה אמורה להביא למדינת ישראל ביטחון מיטבי ומקסימלי, לא חלמו בחלומותיהם הרעים ביותר שהכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה יתרחש בתקופת כהונתה של ממשלה זו. הם לא העלו בדעתם שגם אחרי שנה וארבעה חודשים, צה"ל טרם יכריע את חמאס בעזה, ולא דמיינו שבתקופה זו הביטחון ביהודה ושומרון יתערער באופן דרמטי, ושג'נין, קלקיליה וכבישי יו"ש יימלאו בפיגועי ירי ומטענים. הם גם לא חשבו שדווקא טראמפ, שהם שכל כך חיכו להמלכתו, יאלץ את ישראל להגיע להסכם בעניין החטופים, ושמיד אחר כך הוא יציע טרנספר.
מן הצד השני, ספק אם מובילי המחאה נגד הרפורמה דמיינו שיצליחו לסחוף מאות אלפים אל הרחובות ולהשבית את המשק, ושיצליחו להפוך קהל מנומנם של יחידים ליברלים לציבור נחרץ ובוטה. בכירי מחנה השמאל לא חלמו שדווקא הם יחזירו את דגל המדינה למרכז הבמה הישראלית ויקדמו תודעה "מיליטריסטית" – בהציבם בראש המחנה את "אחים לנשק" ואת "לוחמי 73" – ושאנשים נאורים ומשכילים ירקדו לאור מדורות ולצלילי תופים וישמיעו סיסמאות קצובות כהמון מוסת. מַשעֵי ההתנדבות למילואים לא שיערו כמה מהר הם יצטרכו לזנק למלחמה, ובאקדמיה הישראלית ובארגוני הנשים לא חלמו שבני בריתם ההומניסטים־ליברלים יצדיקו את מתקפת חמאס וישתקו מול פגיעות איומות בנשים. אנשי המחנה הליברלי, שצפו בבעתה בתוצאות הבחירות בארצות הברית, לא שיערו שדווקא טראמפ ישיב את החטופים, ואולי גם יביא שלום עם סעודיה.
וכמובן, בשני צידי החברה הישראלית לא צפו את מתקפת חמאס ואת קריסת כל תחזיות המודיעין והערכות המומחים והמנהיגים. תפיסת קניית השקט באמצעות העברת סכומי עתק לארגון הטרור והכנסת פועלי עזה לישראל קרסה באחת, כמו גם גדרות הענק, האמצעים הטכנולוגיים ומערך ההתראה שהתמוססו כלא היו. איש לא חזה שבשיא המשבר החברתי הכול ייעצר באחת, ומאות אלפים מכל הקצוות יעזבו הכול ויזנקו אל העוטף. מי יכול היה לדמיין את האומץ ומוכנות ההקרבה של דור הטיקטוק, את מכתבי הנופלים, גבורת האימהות, ויכולת ההתמדה של חיילי המילואים, נשותיהם וילדיהם?
ושורת ההפתעות לא תמה. חודשים ספורים אחרי שלמדנו על הכשל הנורא שבהסתמכות על האמצעים הדיגיטליים, הוּכחה שוב חשיבותם המכרעת כאשר צה"ל הגיע לניצחון פנומנלי בלבנון בעזרת הביפרים והמודיעין הטכנולוגי המדויק. ואז, כשקהילת המודיעין החלה לנשום לרווחה, שוב התהפך הגלגל כאשר סוריה התפרקה מול עינינו, אירוע שהמומחים לא חזו.
סודות, חידות ותעלומות
בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב כיצד לאירועים נדירים ובלתי צפויים יש השפעה עצומה על ההיסטוריה. אף שאירועים כאלה מעצבים את ההיסטוריה האנושית הרבה יותר מאירועים שגרתיים וצפויים, בני האדם אינם יכולים לחזות אותם באמצעות הכלים הרגילים ולהיערך לקראתם. לדבריו, העובדה שאנשים נוטים לשפוט את העולם על בסיס העבר ומתוך אשליית הידע, מובילה דווקא לקיבעון ולהתעלמות מההפתעות הגדולות. הבעיה מחריפה כאשר בתום האירועים, אנשים נוטים לפרש את המציאות על פי הפרדיגמות הקודמות ובכך מקבעים אותן יותר; הם טוענים שהכול היה צפוי, אף על פי שלא באמת צפו את האירועים מראש.
לא רק בישראל, גם ברחבי העולם מתרחשת בשנים האחרונות שרשרת של הפתעות בסיסיות, העשויה לאותת על שינויים טקטוניים שמתרחשים במציאות. נדמה שמה שקורס בשנתיים האחרונות היא הקונספציה העומדת בבסיס כל הקונספציות: המחשבה שעל בסיס ניסיון העבר, ומתוך הידע שאנו צוברים, אנו יכולים לצפות תהליכים ארוכי טווח, לומר מה יוביל לְמה ומה ישפיע על מה, ומתוך כך – לְמה עלינו להתכונן.
תא"ל איתי ברון, שהחליף במהלך המלחמה את ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מביא בפתח ספרו "המחקר המודיעיני: בירור המציאות בעידן של שינויים ותמורות", את אמירתו של החוקר האמריקני ג'וזף ניי: "איש לא יכול לצפות את העתיד, וזאת תהיה טעות להעמיד פנים שניתן לעשות זאת". הוא מחלק את אי הידיעה ל"סודות", שהם שאלות שיש עליהן תשובה ברורה וקונקרטית (נניח, כמה טילים יש לחיזבאללה), לעומת "חידות" ו"תעלומות", שהן שאלות העוסקות בהתהוות עתידית ושאין בהן אפשרות לידיעה ברורה (ב"חידות" יש קשר מסוים בין המידע שבידינו ובין יכולת הניתוח; "תעלומות" הן שאלות שעניינן התהוות עתידית רחבה, והמידע שנאסף אינו יכול להשיב עליהן כלל).
שיח החרמות הישראלי מביא להשתקת קולות, מקבע תפיסות שגויות ומגביר את הסיכוי להתרחשותן של עוד ועוד הפתעות. במקום להדיר את פורום קהלת מזה או את הקרן החדשה מזה, עלינו להקשיב לשניהם רוב קשב ולהביא אותם לכנסים ולמוקדי הדיונים
בשיחה עם נדב פרי הוסיף ברון שבניגוד לאינטואיציה שלנו, המידע הרב והאיכותי שנצבר בעידן הדיגיטלי רק מחריף את הקושי לדעת ומייצר הפתעות גדולות יותר. המידע יוצר אשליית ידיעה ותחושה שאנו מבינים את המתרחש, אבל בעצם "המידע לא מתאר את המציאות אלא לכל היותר את הנגישות שלך אליו, ואת הדברים שאתה אוסף". ומאחר שאנו ממילא מפרשים את המידע על פי תפיסות עולמנו, תחושת השליטה גדלה, בעוד הפער בין ההבנה שלנו ובין המציאות הולך וגדל.
דוגמה מאלפת לכשל הזה ניתנה בדבריו של תא"ל עמית סער, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, בנוגע ל־7 באוקטובר: "העיוורון לא בא מחוסר ידע, הוא מעודף. ראית כל כך הרבה דברים ולא הבנת מה אתה רואה… הלילה הזה הוא קצה של שנים של טעות" (מתוך ריאיון לעמרי אסנהיים, בתוכנית "יהיה טוב").
למלא את החלל
זוהי תובנה קריטית לחברה הישראלית, שכל מחנה בה מצוי בתיבות התהודה שלו, ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת שהוא צורך. תיבות התהודה מביאות לכך שהמידע החלקי שנצבר יוצר תחושת ודאות, אך מגדיל את הפער מהכרת המציאות באמת. כך מובטחים לנו עוד ברבורים שחורים רבים, והפתעות בקנה מידה נרחב.
צבר ההפתעות בשנתיים האחרונות הביא את המחנות השונים בחברה הישראלית דווקא להיאחז בתפיסותיהם, ולהסביר בדיעבד מדוע מה שהתרחש היה צפוי, ולמה המחנה האחר הוא האשם באירוע. ואולם האמת היא שהמציאות הפתיעה את כולנו בשנתיים האחרונות, שכולנו טעינו טעויות מרות, ושלכולנו יש חלק באחריות ובאי ההבנה.
קשה להודות שפרדיגמות יסודיות שהובילו אותנו במשך שנים (כגון היתכנות השלום, או שימין מביא ביטחון) מתערערות. מציאות כזו יוצרת דיסאוריינטציה, ואף מערערת על הזהות שלנו. הפסיכואליטיקאי תומאס אוגדן תיאר כיצד "אי הידיעה שוללת מאיתנו את התחושה של מי אנחנו". הידיעה בנוגע למציאות עוזרת לנו לעצב את זהותנו האישית, הקהילתית והחברתית, והיעדרה מערער את זהותנו. קשה לכולנו להודות באפשרות שפעולות רבות שדגלנו בהן במשך השנים יצרו תוצאה הפוכה מזו שציפינו להשיג, והביאו לתוצאות הרות אסון. הדבר מערער את תפיסות עולמנו, את זהותנו האישית ואת שייכותנו הקבוצתית.
מובן אפוא מדוע אנו ממהרים פעמים רבות, כפי שמסביר הפסיכואנליטקאי וילפרד ביון, למלא את מקום הרִיק ולייצר פסבדו־ידיעה הגנתית, שתספק כביכול קרקע יציבה לזהותנו האישית והקולקטיבית. אנו מחזירים את השליטה לידינו ומסבירים מדוע צדקנו כל הזמן, ולמה רק אנו נביא ל"ניצחון המוחלט", ל"הצלת הדמוקרטיה" ול"שלום עכשיו". הנחרצות עוזרת לנו לחוש שאנו שולטים במצב ולנהל את חיינו כאילו הם יציבים, אף שכל זה פשוט לא נכון. ב"משפטו ומותו של אריסטו", אפלטון מסביר מדוע אדם שמודע לכך שאינו יודע, מצוי במקום טוב מאדם שבטוח שהוא יודע אך באמת אינו יודע.
מתוך החשש לערעור זהותנו האישית והמחנאית, וחוסר הרצון להודות שאיננו יודעי כול, התפתחה בישראל בשנים האחרונות נורמה נוספת: פסילה מראש ואי הקשבה לכל דעה שמערערת על תפיסת "המחנה". איבדנו את הכלל החשוב של הרמב"ם, "שמע האמת ממי שאמרה", ובמקום לעסוק בגופו של טיעון עברנו לעסוק בגופו של טוען. דיונים נבלמים בכינויים כגון גזען, מכונת רעל, הומופוב, פרוגרסיבי, רפורמי או פריווילג. מרצים שחושבים באופן שונה אינם מוזמנים לכנסים, מחשש שיערערו על הקונספציה היחידה המותרת במחנה (כך למשל הרב יגאל לוינשטיין ויריב לוין מזה, ורבנים רפורמים ויאיר גולן מזה). אנו לא מפנימים שהדרך הטובה ביותר להקשיב למציאות הנסתרת מאיתנו היא להאזין למי שאינו שבוי בקיבעון שלנו ולשקול את דבריו.
דוגמה מאלפת לשיח קלוקל ניתנה בתגובות לפוסט שפרסמה ח"כ טלי גוטליב (שאיני נמנה כלל על אוהדיה) ב־3 באוקטובר 2023, ארבעה ימים לפני הטבח: "הג'יהאד האסלמי ערך היום בעזה אימון צבאי המדמה פשיטות על אתרים צבאיים ציוניים. ואצלנו המלצת זרועות הביטחון לממשלה – להמשיך במתן הטבות כלכליות לעזה. אין את זה ביותר טירוף?". עשרות התגובות לפוסט היו דומות ברובן: "דמייני לעצמך, חברת כנסת שתוך כדי כהונה מצייצת שטויות ברמה של ילד מאותגר בכיתה ב'", או "חייבים למנות אותך במיידי לשרת הבטחון, ראשת השב"כ והמוסד… היית, הינך ולעולם תישארי על תקן מחלקת התה והביסקוויטים". בצורת שיח כזו לעולם לא ייבדקו דברים, גם כאשר הם עשויים להציל אותנו.
יודע תעלומות
התרבות העכשווית במדינת ישראל מקשה על היכולת להבין את שניתן להבין מן המציאות, ומסכלת את המוכנות להפתעות שאיננו יכולים לצפותן. השינוי יוכל לבוא רק אם נסכים להודות ביושר שהבנתנו מוגבלת, שבהכרח נופתע בעתיד, ושעלינו לחפש דרכים שיסייעו לנו להבין טוב יותר את שניתן לדעת, והלכי נפש שיאפשרו לנו להתמודד עם ההפתעות שלא ניתן לדעתן או לצפותן.
במסכת ברכות מציעה הגמרא לאדם כלל־חיים שעשוי לקדם אותנו גם כחברה: "לַמֵּד (כלומר, הַרְגֵּל) לשונך לומר איני יודע". רבי נחמן מברסלב רואה בהמלצה הזו מצב קיומי בסיסי: "נעשים דברים נוראים בעולם… שעדיין אין יודעים שום ידיעה כלל… 'כי תכלית הידיעה אשר לא נדע" (שיחות הר"ן, ג). לא נוכל לפעול באופן אמיתי ונכון אם לא נודה, נכיר ונפנים שבמעמקי המציאות נעים זרמי עומק חזקים, שאין לנו אחיזה או ידיעה בהם.
באחת מהופעותיו האחרונות חילק הזמר עומר אדם תפילה לכל הקהל, וביקש מכולם, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, להניח ידיים אלה על אלה. "ועכשיו", קרא לנוכחים, "קומו, תעמדו, תתפללו להשבת החטופים, רפואת הפצועים והצלחת המדינה". הוא החל לשיר עם הקהל "אנא בכוח", תפילה המסתיימת במילים "ושמע צעקתנו יודע תעלומות".
לו הייתם שואלים רבנים על ההופעה הזו, הם היו אומרים שהמשתתפים עברו על איסורי תורה ושאפילו הנוכחות שם אסורה. אלא שלמזלנו ושמחתנו, התנועה הא־לוהית פועלת במעמקי המציאות, והיא חזקה ועמוקה יותר מכל אלו שמסדרים ומתייגים אותה. התנ"ך מלמד אותנו שוב ושוב שדווקא אלו שאיש לא חשב שיגאלו את ישראל – הם שנבחרו. כשמשה חוזר למצרים, נשוי למדיינית, הוא משוכנע שזקני ישראל לא יאמינו לו; כששאול הוכרז כמלך, ביזו אותו ואמרו "מה יושיענו זה"; ולדוד אפילו לא קראו כששמואל בא למשוח מלך מבית ישי.
חזק אבל חלש
מה בכל זאת ניתן לעשות? דומני שהדבר הראשון המוטל עלינו הוא לשחרר מעט את האחיזות ולהודות שמעבר לחידות ולהתנהלות הרגילה, יש גם זרמי עומק, תעלומות שלא נדע ובהכרח יפתיעו אותנו. עלינו לזכור שפעמים רבות המידע שצברנו לא משקף את המציאות ועלול אף להסתיר אותה, גם משום שהוא חלקי וגם כי אנו נוטים לפרש אותו באופן שיחזק את זהותנו ותפיסותינו. טוב שנפנים שלא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", שנחנך לשיח של ענווה ונשקיע בבניית תרבות של צניעות, של שאילת שאלות, הטלת ספק והקשבה לקולות שונים מכל הסוגים. הכוונה איננה לוויתור על העמדה הברורה או הדעה הצלולה שלנו, אלא לאחיזה קצת יותר עדינה בה. כעצת המסגר הזקן בשירו של אלתרמן "כלל גדול":
סִפֵּר לִי רַב אָמָּן אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ בַּפֶּלֶד: / הָיִיתִי בִּנְעוּרַי שׁוּלְיָה עָנִי וָרָשׁ / אֵצֶל מַסְגֵּר זָקֵן. בְּחֶרֶט וּמַפְסֶלֶת / לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי לִמְּדַנִי הֶחָרָשׁ / וְסָח לִי, בְּגִשְׁתִּי נִלְהָב לַמְּלֶאכֶת: "יֶלֶד, / אֱחֹז אֶת הַמַּכְשִׁיר חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ"…
וּבִרְאוֹתִי מוֹפְתִים שֶׁל יְצָרִים וָכֹחַ… / בִּפְרֹץ הַקַּרְיָנִים בְּשַׁאֲגַת הַכְּפִיר / אוֹמֵר אֲנִי: לֹא טוֹב הֱיוֹת מֵי הַשִּׁלֹחַ… / אַךְ קְצָת יוֹתֵר חַלָּשׁ אֶחֱזוּ נָא בַּמַּכְשִׁיר…
הַתַּקִּיפוּת קִנְיָן גָּדוֹל הוּא, רֹךְ וָמֹרֶךְ / אֵינָם תַּחֲלִיף לָהּ. יֵשׁ בָּהּ טַעַם לֹא אַכְזָב. / אֲבָל כְּדַאי וּכְדַאי תָּמִיד בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ / לִזְכֹּר אֶת עֲצָתוֹ שֶׁל הַמַּסְגֵּר הַשָּׂב. / לִזְכֹּר אֶת פִּתְגָּמוֹ הַתָּם וְהַזָּהִיר: / חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ הַחֲזִיקוּ בַּמַּכְשִׁיר.
נראה לי שטוב יהיה אם נאחז בדעותינו חזק אבל חלש, אם נקצה פחות זמן מסך לשיח נחרץ של מומחים יודעי כול, פחות מקום לאנשי רהב וגאווה, ונביא לאולפנים ולצוותי החשיבה מומחים שינהלו שיח נוקב אך קשוב לדעה האחרת; שנעודד ביטויים כמו "לדעתי", "אני חושב", ואפילו "בעניין הזה אין לי דעה"; שנכבד גם תחושות אינטואיטיביות, שלעיתים מגלות דברים נסתרים, ושנקטע כל הסטה של דיון מן הטיעונים עצמם לשיח על האדם והמחנה.
דומני כי חשוב במיוחד שנכניס לכל פורום, לכל מפגש ולכל סיעור מוחות, גם דעות אחרות משלנו, גם אם הן קיצוניות. אולי דווקא הן ישפכו אור על נקודת העיוורון שלנו וינערו את הקיבעון המחשבתי שאנו לוקים בו. ייתכן שאם יריב לוין היה מאזין מעט יותר לשיח בצד השמאלי של המפה, הוא היה מזהה את החרדה שתהפוך עליו את עולמו ואת הרפורמה שלו. ייתכן שלוּ ביחידה 8200 היו מאזינים לדברי מיכאל בן־ארי על "האומה הרצחנית" (במקום להעמידו לדין), או שהיו שם מעט יותר דרוזים, מתנחלים או נערי גבעות, הייתה נשמעת גם דעה שונה, והיו מקצים יותר חיילים לשמירה על הגבול ב־7 באוקטובר. ייתכן שאם הרבנות הייתה קשובה יותר לטענות על התנהלותה, הייתה נחסכת לה ההתמודדות עם התפשטות החתונות האזרחיות. וייתכן שלוּ הצד הליברלי בארה"ב היה מאזין לביקורת השמרנית על הכיוונים המוגזמים של תנועת הנעורות והליברליזם הקיצוני, הוא היה חוסך לעצמו את עליית טראמפ. פעמים רבות דווקא הצד האחר הוא שמראה לנו את העיוורון שלנו, ומנבא את ההפתעה הבסיסית הבאה שאליה עלינו להתכונן.
לצערנו, שיח ההחרמות הישראלי מביא להשתקת קולות, מקבע תפיסות שגויות ומגביר את הסיכוי להתרחשותן של עוד ועוד הפתעות. במקום להדיר את פורום קהלת מזה או את הקרן החדשה מזה, עלינו להקשיב לשניהם רוב קשב ולהביא אותם לכנסים ולמוקדי הדיונים. לא חובה לקבל את דעתם, אבל כן לשמוע בענווה ולגוון את מוקדי קבלת ההחלטות, כדי להשביח את החשיבה ואת המסקנות.
במקביל לפיתוח תרבות של צניעות, שיח ענייני וגיוון דעות, שיסייעו לנו להיות קשובים יותר לנקודות העיוורון ולהבין טוב יותר המציאות, טוב שהנחת היסוד שלנו תהיה שיבואו עלינו עוד הפתעות, ושלא נוכל לצפות מתי ואיך הן יתרחשו. כדי לבנות מערכות וחיים שמסוגלים לשרוד הפתעות, חשוב שנפתח בארץ תרבות שתעסוק גם בחיזוק החוסן של ילדינו ושל אזרחי ישראל, ושבה בעת נעודד תודעה של גמישות מחשבתית, מוכנות לביקורת ובדיקה עצמית, ויכולת הסתגלות לשינויים מהירים.
לפני, אחרי ומעל כל אלה, טוב גם שנתפלל ליודע התעלומות, שישמע שוועתנו ויתיר צרורה.
ד"ר משה וינשטוק הוא חוקר עמית במכון הרטמן; כיהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך
