ברחוב המרכזי של העיר אוקספורד, רחוב קורנמרקט, לצד אינספור חנויות מזכרות של מוצרי הארי פוטר וחולצות הנושאות את לוגו האוניברסיטה העתיקה והמפורסמת בעולם, מול שלל התיירים והגלובליזציה הזועקת מרשתות כמו KFC ומקדונלדס – קשה שלא להבחין כיצד האוניברסיטה הדגולה הזו, שאמורה לייצג ערכים אוניברסליים, מודרניים, ליברליים וחופשיים, היא סמל מובהק, מוחשי ועכשווי לקשר ההדוק שבין הדת והמדינה בבריטניה.
על לוגו האוניברסיטה מוטבע המונח הלטיני Dominus Illuminatio Mea, או בעברית: "השם אורי" (תהילים כז). בכל קולג' אוקספורדי שמכבד את עצמו ישנה כנסייה ימי־ביניימית, שבימי ראשון מתקיימות בה תפילות ומיסות בהובלת הכומר של הקולג'. התיירים שמבקשים להיכנס יכולים לעשות זאת רק עם מדריך מוסמך, העוטה מעיל ירוק של מרכז התיירות.
אוקספורד היא בבואה למדינה שמורשתה, חוקתה וגם העידן הנוכחי שלה, אל תוך המאה ה־21, רוויים בקשר בל יינתק בין הדת למדינה, וזאת במקביל להיותה דמוקרטיה ליברלית חזקה ויציבה. כשמבקרים במקום כזה קשה שלא להרהר על יחסי הדת והמדינה בישראל, מדינה שרבים בה משוכנעים – מימין ומשמאל, מהציבור החילוני ואף מהציבור הדתי־לאומי – כי הפרדת הדת מהמדינה הייתה מיטיבה עימה.
"דת" ו"מדינה" הם מונחים גדולים ומורכבים שאין זה המקום לתהות עליהם, אך בהקשר הישראלי מדובר למעשה על כוחה הציבורי, החוקי והפוליטי של הדת (היהודית האורתודוקסית) במסגרותיה הרשמיות והחוקיות של המדינה. חסידי גישת הפרדת הדת מהמדינה רואים בכך פתרון קסם לחיזוק דמותה הדמוקרטית והליברלית של ישראל, שכן לשיטתם נוכחותה הגוברת של הדת במדינה מחלישה את הפן הזה. מנגד, יש חוגים בציבור הדתי הדוגלים במהלך הזה דווקא כדי להגן על הדת מפני המדינה.
לא ניתן לנתק את הדת היהודית מהמדינה, מוסדותיה וסמליה המכוננים, ובמקביל להשאיר את המרכיב הלאומי. אם תתקיים הפרדת הדת מהמדינה על פי המודל הצרפתי או האמריקני, בהכרח תקרוס זהותה הלאומית והציונית של מדינת ישראל. זו תהיה שפיכה של התינוק עם המים
ואולם הפרדת הדת מהמדינה היא רעיון מסוכן ולמעשה אף בלתי אפשרי, מכמה טעמים. ראשית, מדינת ישראל מתקיימת מיום הקמתה כמדינה יהודית (תהא הגדרה זו אשר תהא), ולמעשה מאז היווסדות התנועה הציונית ששמה לה למטרה להקים את מדינת היהודים (הציונות החילונית) או את המדינה היהודית (הציונות הדתית). שנית, ופה עיקר טענתי, היהדות אינה רק דת, אלא גם, ויש שיאמרו ראשית כול, לאום, והפרדת הדת היהודית מהמדינה תגרור בהכרח את הפרדת הלאום היהודי מהמדינה. במקרה כזה לא תהיה דרך להצדיק את סמל המגן־דוד על דגל המדינה, את מנורת המקדש כסמל המדינה, את "התקווה" כהמנון הרשמי ואת חוק השבות, המזכה באזרחות ישראלית כל מי שאחד מהסבים או הסבתות שלו יהודי.
חסידי גישה זו מאמינים כי ניתן להפריד מהמדינה רק את המרכיב הדתי היהודי, ללא הפרדת המרכיב הלאומי. מדובר בטעות חריפה: לא ניתן לנתק את הדת היהודית מהמדינה, מוסדותיה וסמליה המכוננים, ובמקביל להשאיר את המרכיב הלאומי. אם תתקיים הפרדת הדת מהמדינה על פי המודל הצרפתי או האמריקני, בהכרח תקרוס זהותה הלאומית והציונית של מדינת ישראל, וישראל תהפוך למדינת כלל אזרחיה, צרפת נוסח המזרח התיכון. זו תהיה שפיכה של התינוק עם המים.
המלך הוא ראש הכנסייה
במקום הפרדת הדת מהמדינה, אני מציע לווסת את עוצמת מערכת היחסים ביניהן ולהסדירה. במקום המודל הצרפתי או האמריקני שישראלים רבים נושאים אליהם את עיניהם (אף שגם בהם מתקיימות תופעות אנטי־ליברליות בעליל), אני מבקש לאמץ בישראל דווקא את המודל הבריטי.
מתוך נסיבות היסטוריות רבות וארוכות – מכתב ההסדרה בין בית המלוכה הבריטי לנתיניו ב־1215 ("המגנה כרטה"), דרך מלחמת האזרחים הבריטית והמלך הנרי השמיני – דרכיה של המדינה והכנסייה התכנסו לחיבור ישיר, שחלקו מתקיים עד עצם היום הזה. חיבור זה בין הכנסייה האנגליקנית ובין המדינה, שהתגברו על זמנים קשים ומדממים והסדירו את מערכת הכוחות והיחסים ביניהן, אינו מונע מבריטניה המודרנית להיות דמוקרטיה ליברלית חסונה, איתנה ומשגשגת. מלך אנגליה הוא גם ראש הכנסייה וגם ראש המדינה, חיבור שבעידן המודרני שלנו נדמה כבלתי תקין בעליל.
התומכים הישראלים בהפרדת הדת מהמדינה יאמרו: בכל זאת, באנגליה אין מקבילות לש"ס ויהדות התורה. אך באנגליה יש לעשרים ושישה אנשי הכנסייה האנגליקנית, כולל הבישופים הראשיים, מקומות מובטחים ושמורים בבית הלורדים שבסמכותו לעכב חוקים, להעיר עליהם ולהשיבם לפרלמנט הבריטי עם הערות ובקשות לתיקונים. עד לפני כמאה שנים היה בסמכותו של בית הלורדים, שכאמור הכיל נציגות מכובדת של הכנסייה, לפסול את חוקי הפרלמנט. הכנסייה האנגליקנית מתוקצבת באופן ישיר, עד עצם היום הזה, על ידי המדינה, וסמליה הרשמיים של אנגליה רוויים סממנים נוצריים לרוב, החל מדגל המדינה הנושא צלב אדום על רקע לבן, דרך ההמנון הבריטי המתהדר במילים: "א־לוהים נצור את מלכנו רב החסד / יאריך ימים מלכנו האציל / א־לוהים נצור את המלך / שלח לו ניצחון, אושר ותהילה / כדי שיארכו שנות מלכותו עלינו / א־לוהים נצור את המלך". הדת הרשמית בממלכה המאוחדת היא הנצרות, עם מעמד מיוחד ובלעדי לכנסייה האנגליקנית.
באנגליה ובמקומות רבים בעולם, התחבורה הציבורית ביום המנוחה פועלת במתכונת מצומצמת. פתרון דומה הציעו הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון (בתמונה) באמנתם המפורסמת. ללא כניסה לדיוקי דיוקים ולסידור העבודה של נהגי אגד, ניתן להפעיל תחבורה ציבורית בשבת באופן מצומצם
המודל הבריטי אינו מושלם. החוקה הבריטית איננה מסמך כתוב, סדור ומוסכם אלא שורה של חקיקות, רגולציות, תקנות ומסורות שנוצרו במשך מאות שנים, והסדר הליברלי המודרני והרב־תרבותי מאתגר לא פעם את תפיסות הקשר בין הדת למדינה. השיח הציבורי הנוכחי בבריטניה מעלה שאלות וספקות לגבי הקשר כנסייה־מדינה בבריטניה, אך גם כאשר עולה הצורך ברפורמה במערכת היחסים הזו, לא עלה על סדר היום ניתוק מוחלט של דת ומדינה, ואימוץ המודל הצרפתי שמעבר לתעלה.
השטח אומר את שלו
שיטת השלטון הבריטית אמנם שונה לחלוטין משלנו, אך במקום הפרדת הדת מהמדינה אני מציע להסדיר את עוצמות יחסי הדת והמדינה ולווסת אותם כך שיוכלו לדור זו עם זו בכפיפה אחת, במינימום חיכוך חברתי, ציבורי, פוליטי ואישי.
תפיסה ברוח זו הציע הרב חיים נבון בספרו "מדינה קטנה לעם גדול – יותר יהודית, פחות כופה: הצעה למדינה יהודית רזה". גם נבון מזהה את האתגר, שלא לומר הסכנה, בהפרדת הדת מהמדינה, אך מציע להפריט את שירותי הדת. המדינה היהודית הרזה שמציע נבון מפריטה שירותי שגרה כגון נישואין, גירושין, גיור וקבורה, וספק אם המודל הכלכלי שלה יוכל להתקיים במציאות הישראלית הנוכחית, שבה לא לכל קהילה יש די כוח חברתי, פוליטי וכלכלי כדי להקים לעצמה מקווה.
הפתרון שאני מציע הוא שמרני יותר: מתן אפשרויות אזרחיות לשירותים דתיים, תוך שמירה על המונופול של הרבנות הראשית והמועצות הדתיות בתוך תחומי שירותי הדת, ובמקביל לקיים חלופה אזרחית כלשהי. דהיינו, כאשר זוג מעוניין להינשא תאפשר לו המדינה שתי דרכים: לוּ יבקשו החתן והכלה להינשא על פי המסורת היהודית, הם יוכלו לעשות זאת על פי המסורת האורתודוקסית בעזרת הרבנות הראשית, שלה תישמר הבלעדיות הדתית לסוג שירות זה. אם יבחרו אחרת, הם יוכלו להינשא אזרחית ולקיים טקס יהודי שאינו אורתודוקסי כפי שהם רואים לנכון (באמצעות רב שאינו אורתודוקסי, או מסדר קידושין אזרחי כלשהו), ונישואים אלו יוכרו על ידי משרד הפנים אך לא על ידי הממסד הדתי.
הדברים נכונים גם לגבי שירותי קבורה. לוּ תופרד הדת מהמדינה, מי יעסוק בשירותי הקבורה בישראל? גוף פרטי לבדו לא יכול ולא נכון, שיעסוק בכך. במקום זאת, לצד המועצות הדתיות שלהן יישמר המונופול למתן שירותי קבורה באופן העולה בקנה אחד עם ההלכה בגרסתה האורתודוקסית, יש לאפשר ולפתח את החלופה האזרחית – שכבר מתקיימת בלא מעט רשויות מקומיות. כמו ברישום הנישואין, גם בתחום הקבורה המדינה תאפשר לשמור הן על חופש הדת והן על החופש מדת.
ומה לגבי תחבורה ציבורית? כמו באנגליה ובמקומות רבים ברחבי העולם, התחבורה הציבורית ביום המנוחה הקבוע בחוק פועלת במתכונת מצומצמת. פתרון דומה הציעו הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון המנוחה באמנתם המפורסמת. ללא כניסה לדיוקי דיוקים ולסידור העבודה של נהגי אגד, ניתן להפעיל תחבורה ציבורית בשבת באופן מצומצם הן בזמינות הקווים והן בתדירותם.
כל אלו כבר פועלים בישראל בצורה כלשהי, לרוב כיוזמות מקומיות או אזרחיות, אך ללא מענה רחב דיו או ללא הכרה מצד המדינה. אלפי ישראלים מקיימים חתונות אזרחיות בפראג או בקפריסין מדי שנה, חלקות קבורה אזרחיות עומדות כמה רשויות מקומיות, ידוענים עורכים חתונות אלטרנטיביות, ותחבורה ציבורית בשבת מופעלת על ידי רשויות, חברות פרטיות וארגוני חברה אזרחית. כל אלו יכולים להתקיים באופן מוסדר, כך שההתנגשות והחיכוך יצומצמו משמעותית ויעבירו את זכות הבחירה אל הפרט.
עקרונות הבסיס המובאים כאן אינם חפים מאתגרים ומחלוקות פוליטיות, ואינם מהווים פתרונות קסם. ויסות עוצמות החיכוך בין הדת למדינה יהיה חייב לעבור תהליך חקיקתי מעמיק, אולי כחלק מחוק יסוד. אף שגם המודל הזה יעורר בוודאי חיכוכים והתנגדויות, במהותו הוא מסוגל לנטרל מהשיח הישראלי את רעיון הפרדת הדת מהמדינה, שכאמור אינו אפשרי ורבים אינם מודעים למשמעויותיו, ולאמץ מודל המאפשר לישראל להתקיים כמדינה דמוקרטית ליברלית לצד זהות לאומית מובחנת ומוגדרת.
ד"ר אשר סוזין הוא מרצה למדע המדינה וחוקר אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת אוקספורד
