כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הציע להעביר 2 מיליון מתושבי מעזה למדינות אחרות במסגרת תוכנית ההגירה שלו, רבים זלזלו וראו בה כהצעה המשלבת גזענות אנטי-פלסטינית ואסלאמופוביה. אחרים חשבו שהיא כל כך מגוחכת שלא כדאי להתייחס לזה ברצינות.
אך יותר ויותר אנשים מתחילים להכיר את הדרך בה טראמפ חושב. העיתונאי ליאל ליבוביץ' טוען כעת: "עלינו לאמץ את ההצעה הזו, כי בליבה נמצא ההבנה האמיתית והבלתי נמנעת: לא ניתן לצפות מישראלים לחיות לצד אנשים שלא רוצים דבר מלבד מהמוות שלהם".
עזיבת פלסטינים תמנע ניצול שלהם
הפלסטינים בעזה, שלא רוצים להילחם בישראל ומבקשים לעזוב את הרצועה מוכת המלחמה, הם אולי הפליטים היחידים בעולם שלא הותר להם לעזוב אזור מלחמה. אך הבעיה הגדולה ביותר בתוכנית של טראמפ היא לאן לשלוח אותם ואת שכניהם שוחרי הדם, החיים עבור ההזדמנות להרוג. אלו שמתנגדים בקול רם לתוכנית ה"טיהור האתני" לכאורה של טראמפ, מעדיפים לנצל את תושבי עזה למטרת השמדת ישראל ולא לעזור להם. אל תצפו שמדינות כמו ספרד, נורווגיה או אירלנד יקבלו את פניהם.
ומה עם מדינות מוסלמיות וערביות? האם גם הן ייחשבו לגזעניות או "אסלאמופוביות" אם יתמכו בהצעה? שגריר האמירויות הערביות המאוחדות בארה"ב, יוסף אל-עוטייבה, אמר לאחרונה בראיון: "אני לא רואה חלופה למה שמוצע".
הכותב סאדנאנד דהום מה"וול סטריט ג'ורנל", נגע בנושא בטור דעה שפורסם תחת הכותרת "אם ההודים והפקיסטנים יכולים לעבור, למה לא עזתים?". דהום ציין כי "היו העברות אוכלוסין רבות במהלך המאה האחרונה… רק במקרה הפלסטיני שאלת הפליטים לא מצאה פתרון".
בהודעה לעיתונות מ-26 בינואר, "ההסתדרות האמריקנית-אסלאמית (CAIR)" הגדירה את הצעת טראמפ כ"שטות מסוכנת", תוך שימוש בקונספט של "הכחדה אתנית". הדבר מנוגד לחלוטין לשמחה שהביע המנכ"ל של CAIR, ניהאד עוואד, ב-24 בנובמבר 2023, בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר, שלדבריו היה כמו "בריחה מבית סוהר." עזה היא "מחנה ריכוז", והאנשים שם "החליטו לשבור את המצור" ולהשליך את "אזיקיהם", הוא התלהב.
כמובן, עזתים שביצעו את הטבח ב-7 באוקטובר רצו לצאת מעזה. הם רצו לכבוש את ישראל. עכשיו עוואד רוצה שהם יישארו ב"מחנה הריכוז" שלהם, כדי שההתנגדות שלהם תימשך. תומכי חמאס כמו עוואד יודעים שמעבר של האוכלוסייה יפגע ביכולת של חמאס לשרוד. בלי ילדים פלסטינים ושבויים ישראלים שישמשו כמגנים אנושיים, לחמאס אין סיכוי לשרוד את מאמצי צה"ל לחסלו.
ההודעה לעיתונות של CAIR טוענת גם כי "הדרך היחידה להשיג שלום צודק ומתמשך היא להכריח את ממשלת ישראל לסיים את הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני". עזה שקטה שאינה חלק ממדינה פלסטינית עומדת בניגוד לקריאת הג'יהאד של "פלסטין מהנהר לים" ומפחיתה את הסיכויים לפתרון שתי המדינות.CAIR רוצה לראות את חמאס מתוגמל על פרעות האונס-עינויים-רצח התינוקות ב-7 באוקטובר, בדמות מדינה ריבונית.
אז לאן הפלסטינים יעברו?
הסיבה העיקרית להתנגדות לתוכנית טראמפ היא לוגיסטיקה טהורה. לאן ילכו העזתים בזמן שעזה נבנית מחדש, ואילו מהם יורשו לשוב? זו הבעיה הגדולה ביותר, כי בכל פעם שפלסטינים עברו למדינה חדשה, הם גרמו לצרות למארחים שלהם. ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, האפשרויות של הפלסטינים מוגבלות על ידי התנהגותם בעבר. מעטות המדינות המעוניינות לקבל את תושבי עזה, משום שהפלסטינים פגעו במארחים בכל מקום בו היו.
מצרים וירדן הן היעדים הסבירים ביותר להעברת העזתים, באופן זמני או קבוע, בשל קרבתן וההומוגניות הגזעית. מלבד הרצון להחריב ולספח את ישראל, העזתים אינם נבדלים ממצרים וירדן אתנית, לשונית ותרבותית. עם זאת, שתי המדינות הללו כבר היו בסרט הזה בעבר.
מצרים סיפחה את עזה לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 וסירבה לאפשר לערבים ברצועה (שלא התחילו אז לקרוא לעצמם "פלסטינים") אזרחות מצרית. מאז יש לה קשרים לא נוחים עם אש"ף וחמאס. שליט מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי (שאותו טראמפ כינה פעם "הדיקטטור המועדף עליו") הציף מדי פעם את מנהרות חמאס והרג מספרים עצומים של עזתים, כי הוא חש איום מהמלחמה שלהם. אלא אם כן תידחף לפינה, מצרים לא צפויה לקבל פלסטינים רבים.
כמו כן, ירדן יודעת היטב מה משמעות קליטת יותר ממיליון פלסטינים בהשפעה על ריבונותה. לאחר 1948, ירדן קיבלה מאות אלפי פליטים ערבים. חוק האזרחות של 1954 העניק אזרחות ירדנית ל"כל אדם, שאינו יהודי, שהיה בעל לאום פלסטיני לפני ה-15 במאי 1948 וישב בדרך רגילה בממלכת ירדן במועד פרסום החוק".
לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל גירשה את אש"ף לירדן יחד עם כ-200,000 פלסטינים נוספים. שם, הם התחילו מלחמת אזרחים שנמשכה עד שמתו כ-70,000 ירדנים ואש"ף הוגלה שוב, הפעם ללבנון, שם הם מיהרו להתחיל מלחמת אזרחים נוספת.
ב-1988, הוסרה אזרחות ירדנית מהפלסטינים. כפי שאמר עו"ד אניס פ. קסאם, "יותר מ-1.5 מיליון פלסטינים הלכו לישון ב-31 ביולי 1988 כאזרחים ירדנים, וקמו ב-1 באוגוסט 1988 כאנשים חסרי מדינה." נראה שהמלך הנוכחי של ירדן, עבדאללה השני, אינו מוכן לקבל עזתים מעבר ל-2,000 "ילדים חולי סרטן" שהוא אמר לטראמפ שיקבל לטיפול.
כוויית? אינדונזיה? מרוקו?
ומה לגבי מדינות ערביות אחרות? כוויית לעולם לא תקבל פלסטינים. לפני מלחמת המפרץ הראשונה, חיו בכוויית אלפי פלסטינים, שעבדו בעבודות שהכווייתים לא רצו לעבוד בהן. אך כאשר המנהיג העיראקי סדאם חוסיין פלש ב-1990, הפלסטינים היו לצידו, והכווייתים לא סלחו להם. כל תמיכה בפלסטינים אחרי מלחמת המפרץ נעשתה ממניעי שנאה לישראל ולא מתוך אהבה לפלסטינים.
ומה לגבי אינדונזיה, המדינה עם מספר המוסלמים הגדול ביותר בעולם? "העמדה של אינדונזיה חד משמעית: כל ניסיון להוציא או להעביר את תושבי עזה אינו מקובל לחלוטין," אמר שר החוץ של המדינה, לפי העיתון "ג'קרטה גלוב".
מרוקו, שחתומה על הסכמי אברהם, הוזכרה גם כן כיעד אפשרי, אך ברור שהיא אינה רוצה פלסטינים בגבולותיה. בנוסף, ארה"ב כבר מכירה בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית, כך שה"גזר" הזה כבר "נאכל".
הבחירות המעניינות והלא רגילות שעלו הן פונטלנד וסומלילנד, שתי אזורים אוטונומיים בתוך סומליה. פונטלנד, שהכריזה על אוטונומיה ב-1998 וטענה ב-2023 שתפעל כמדינה עצמאית, עשויה להרוויח מהסכם לקבלת פלסטינים. כמו כן, סומלילנד הכריזה על עצמאותה ב-1992 ופועלת גם כן באופן אוטונומי, אף שאין מדינה שהכירה בעצמאותה. קבלת פלסטינים עשויה לסלול את הדרך להכרה של פונטלנד או סומלילנד כמדינות עצמאיות, אך זה גם ישאיר אותן פגיעות לאלימות וסיכון להשתלטות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, החזית העממית לשחרור פלסטין, אש"ף וכל השאר. סביר להניח ששום אומה פוטנציאלית לא תסכן את מטרותיה על ידי קבלת פליטים פלסטינים.
לכן, הפלסטינים נשארים לחיות עם השלכות החלטותיהם. חוסר היכולת שלהם להשמיד את ישראל מצד אחד, והסירוב לוותר על החלום לעשות זאת מצד שני, משמרים את מעמדם כחסרי מדינה ודנים את ילדיהם לחיים של סבל. כפי שאמר ג'ון פודורץ מ-Commentary: "כמו היפנים והגרמנים במלחמת העולם השנייה ואחריה, הם צריכים להיות שבורים לפני שהם יוכלו לחזור לתפקד כאומה".
לאחר שמונה עשורים של מלחמות וסירוב לקבל כל הצעה למדינה שאינה רוצה להשמיד את מדינת ישראל, הפלסטינים מוצאים את עצמם לא רצויים ברחבי העולם.
