כשנדע להתייחס לנפש פצועה, אולי תבוא הגאולה

השבוע ב־10.10 יצוין יום בריאות הנפש, ולכבודו אני רוצה לדבר על נושא שמאוד מאוד קרוב לליבי – מחלות הנפש. שנים שאני בקשר עם אישה שיש לה הפרעות חרדה ודיכאון, ואני לא יכולה לשכוח את השיחה שלנו על היחס של ההורים שלה למצבה. "לפעמים אני מצטערת שאין לי סרטן, ככה לפחות אמא שלי היתה מרחמת עליי". הלב שלנו פתוח למי ש"נפלה" עליו מחלה או תאונה באמצע החיים, אבל מחלת נפש מכווצת אותנו. מרתיעה.

ליוויתי אישה שחוותה בלידה הרביעית שלה דיכאון אחרי לידה. כיוון שלא היה לה שום רקע למחלה מסוג זה, לקח לה המון זמן להודות שזה מה שיש לה. היא עשתה את כל המניפולציות הרציונאליות בלהסביר לסביבתה למה מה שיש לה הוא טבעי, אבל ברוך השם היא בורכה בבעל נבון ורגיש שלא וויתר לה ולקח אותה לרופא. יחד הם הבינו את המצב לאשורו, וחשוב מכך, הם יכלו לטפל בזה ולמצוא פתרון. היא אמרה לי: חוץ מההתמודדות עם מה שהרגשתי, הפניתי כלפי עצמי מילים נוראיות. כאילו אני בחרתי בזה. כאילו אם הייתי אחרת, או משהו היה אחר, זה היה נמנע ממני. למה לא הייתי מסוגלת לטפל בזה כמו שמטפלים בלידה שהסתבכה, או בתפרים שהזדהמו. הייתי יכולה לטפל בעצמי הרבה יותר מהר, אבל לא הייתי מסוגלת להשלים עם זה, שזה.. זה.

ואז הגיע המכתב הבא:

שלום רויטל. אני רוצה לכתוב לך, כי זה מרגיש לי יותר יעיל מלרשום בגרפיטי "החיים בזבל" על איזה גשר בתל אביב. במיוחד שאני יודעת שהחיים ממש לא בזבל. וזה סתם רגעים או אנשים. זה ממש לא אשמת החיים.

אני עוד בחורה רגילה שנמצאת בשלב החיפוש של בן הזוג. זאת לא חוויה אי־אי־אי, אבל אני מוצאת המון רגעים יפים בדרך ואני מחכה בציפיה לאחד. יש עניין כזה בחברה, לפחות אני מרגישה אותו, שיש הנחה שכולם נורמלים. כל המשפחות מתוקנות ולכולם הייתה ילדות מהממת. ככל שאני גדלה אני רואה יותר ויותר שאין דבר כזה. לכל אחד יש את הקשיים שלו ואין אף משפחה מושלמת. וזה בסדר, אולי זה חלק מהעניין. אנחנו אנשים, והחיים זה מסלול בניה מתמשך שאנחנו יוצרים ונוצרים בו. אני ממש משתדלת להסתכל ככה על החיים. אני בטוחה שזה שלב שמלא אנשים יהנהנו בראש ויאמרו שהם מסכימים איתי. ישמחו בסתר ליבם לקבל אישור לכך שיש עוד אנשים שההורים שלהם רבו ושקרה בבית פעם משהו שהם לא רוצים לחשוב עליו.

העניין הוא, שאפילו שכולנו רוצים אישור לקשיים שלנו ורוצים להיות מסוגלים לקבל חיבוק ולא להתבייש בדברים שעברו עלינו, עדיין יש גבול. אציג זאת כך – נניח שאני מספרת שעברתי הטרדה מינית. עד כאן נורמלי לחלוטין, צר לי לומר. נניח שאני ממשיכה לספר שהיה לי קשה להתמודד עם זה בגיל ההתבגרות ושזה היה סוד – יזילו דמעות ויביעו חמלה וקבלה מלאה של המצב. אבל אז מגיע הפאנץ ליין: היה לי דיכאון. ממש רציתי למות. לחלוטין. הייתי בדרך להרוג את עצמי, וניצלתי.

קשה לי ממש לרשום את זה. רק לפני תקופה קצרה הצלחתי לשבת ולספר את זה למישהו. אני חושבת שהכעס מקל עלי להוציא את זה לאוויר העולם.

הייתי כל כך עצובה, וכל כך עטופה בפוך ענק ומחבק של שחור וחושך שלא הצלחתי לראות את האופק. לא היה לי אופק. ניסיתי לנשום, ניסיתי לראות את הטוב, ניסיתי לחייך, רציתי להאמין, ולא ראיתי כלום באופק. כל הכיעור של העולם היה מולי, העולם היה שחור לבן. ושחור בולט יותר מלבן. הרוב היה שחור. ולא הצלחתי. לא הצלחתי לנשום. הייתי באולפנה והדרכתי בסניף וחייכתי וניסיתי להיות נורמלית, ולא הצלחתי לנשום. אף אחד לא ראה. אף אחד לא ידע.

ניצלתי בנס. ההורים שלי שמעו על זה, והכריחו אותי ללכת לפסיכיאטרית, בתמורה לכל מה שאבקש ויותר. הלכתי אליה. פסיכיאטרית נוער, והיא דברה איתי מעט ושמעה שאני רוצה למות. תוך כמה דקות קבלתי ממנה הסבר מהיר שיש מצב שנקרא דכאון וכשהוא קשה הוא גורם לנו לרצות למות. אף אחד לא רוצה למות מעצמו. המצב הבריא, התקין שלנו, גם מבחינה פיזיולוגית, הוא לרצות לחיות. להאמין שבסוף משהו יגיע גם אם קשה לנו. היא ספרה לי על הסרוטונין במח והציעה לי להתחיל לקחת כדורים כי במקרים רבים גילו שחוסר בו במח גורם לאנשים להגיע למצבים כאלו.

את לא מבינה איך שמחתי. הציעו לי אופק. הרגשתי שזרקו לי גלגל הצלה. אמרו לי שזה יכול להסתיים. זה יכול לעבור. זה לא צריך להיות ככה. נתנו לי כוח להלחם. אני כל כך שמחה על הכדור. על החיים שנתנו לי במתנה.

זה לא עבר מהר, והייתה עוד תקופה שהרגשתי בה שהלב שלי מונח מחוץ לחזה שלי ונמחץ תחת כל קושי שאני רואה אנשים חווים וגם אז חזרתי לכדור. אני יודע איך הצד השני נראה ואני לא מוכנה לחזור לשם. ולא היה אכפת לי מה יום אחד יגידו. הייתי מוקפת במשפחה שליוותה אותי וחיזקה אותי. הם אמרו לי שאני נורמלית, ופשוט צריכה כרגע להיעזר בתוסף מבחוץ כדי להרגיש טוב יותר. בדיוק כמו משקפיים. ובדיוק כמו אינסולין בסכרת.

לאט לאט הבנתי שהמשפחה שלי מיוחדת, שאנשים סביבי, אלו מהמשפחות המושלמות עם הילדות של פרחים ופרפרים, לא רואים את זה ככה. הגדיל לומר בחור שיצאתי איתו פעם: אפשר לצאת מדיכאון לבד, זאת בחירה של האדם לראות את הטוב.

וזאת הנקודה שבגללה אני כותבת לך. אני שומעת סביבי את ההערות של אנשים. הם לא רוצים להתחתן עם מישהי עם צרות, להיכנס למיטה חולה, כי מי יודע מה יקרה כשהזמן יעבור. מפחדים מגנטיקה של בעיות נפשיות. ובא לי לצרוח. לצרוח חזק חזק. אני נלחמתי. אני קרעתי את המסך כדי להגיע לצד הזה. וגם אם אתם הסתובבתם עם עצב תקופה ארוכה והצלחתם לצאת מזה איכשהו בלי לקחת תרופה זה לא הופך אותי לפגומה. כל אחד מאיתנו שנלחם כדי להיות פה ולחיות ולהיות רגיל ושלם ועם לב מתרגש רוגש ופועם, הוא מציאה.

זה לא פייר. זה לא פייר שאני צריכה לשמוע שמי שיסכים להתחתן איתי אחרי מה שאספר הוא בחור נדיר ומיוחד. אני לא צריכה לשמוע שצריך להיזהר ולא להיכנס למערכת יחסים שיכולה להפוך לטיפולית. אני מרגישה שנלחמתי וניצחתי. למה אני צריכה להסתיר את הניצחון שלי על החושך ולהתבייש בו?

זאת הייתה המציאות שנתנה לי, ועשיתי מה שיכולתי כדי להוציא ממנה טוב. לא יצרתי רע, התמודדתי עם רוע. למה זה לא בר הבחנה? למה אין הבדל בין אדם שעשה משהו לבין אדם שהיה לו כל כך רע שהיה צריך להשתמש בכל מה שמצא כדי לצאת מזה?

אני רושמת את זה בעיקר בשביל עצמי. בשביל להוציא החוצה את כל התחושות שלי ולבקש שתזהרו בלשונכם. גם אם נראה לכם שיש לכם מונופול על החוכמה, וכל הרפואה היא בעינכם חארטה אחת גדולה, אל תמהרו לחרוץ משפט. לזרוק לחלל האוויר אמירות כמו "אנשים סתם לוקחים כדורים נגד דכאון כי אין להם כוח להתמודד" או ש"כדורים זה טשטוש של בעיה ולא פתרון", זה דבר שיכול לכבות כמה נרות שאדם השקיע שבועות כדי להדליק בתוכו.

אל תהיו רוח פרצים. תכבדו אנשים. אין לכם מושג מה עובר על אנשים. כל אחד חווה כל קושי בצורה שונה, יש לנו אתגרים שונים, ואתם ברי מזל, שגדלתם עם שושנים ופרפרים.

אני עכשיו בהתמודדות חדשה. אני נאבקת כדי להאמין שאין לי ממה לפחד, אני לא אבריח את האיש שלי, ולא אצטרך לסבול שוב בגלל מה שעברתי. אני מלקטת אמונה בקב"ה ובליווי התמידי שהוא מעניק לי, ומצפה, ומייחלת, להיות תמיד שמחה ולהעריך כל דקה ודקה.

תגידו, מה עדיף? להסתיר? לרצות למות מסרטן או ממשהו אחר? כולנו מסתירים משהו. כולנו מתביישים במשהו וזה לוקח כל כך הרבה אנרגיה וזה כל כך מעייף ושוחק וממית. הבחורה הזאת טיפסה על האוורסט של הנפש שלה. כולנו אמורים לרצות לבוא לערב שקופיות או להרצאה שלה על המסע הזה. שנים שאנחנו מדברים ונואמים על עבודת המידות ומלחמות פנימיות – והאנשים האלו עושים את זה. זה יכול להיות בחור עם טראומות מהצבא, או הפרעות אכילה. זו יכולה להיות בחורה שמפעם אחת שנדחסה ברכבת התחילה לה קלסטרופוביה. והם יצאו למסע. למסע על החיים שלהם. והם הפכו להיות אנשים מדהימים. בוגרים, חזקים, לוחמים. ראויים לאהבה ומלאים באהבה, וכל מה שאנחנו צריכים זה להילחם בחושך ובדעות העתיקות שלנו, ולהכיר אותם ולאהוב אותם.

התורה אומרת לנו, שהדם הוא הנפש. והנפש היא הדם. אם רק נצליח להתייחס לנפש פצועה כמו שאנחנו מתייחסים לגוף פצוע, אולי נביא עוד קצת גאולה לעולם, ולאדם.