יבוא יום, וחוקרים ומדענים בכל העולם יתכנסו ויכריזו על כך שאיתרו גן חדש בבני האנוש. קוראים לו הגן הוולונטרי – גן יחיד מסוגו שאחראי על הצורך של בני אנוש מסוימים לפעול למען הכלל.
כן, זה גנטי. יש אנשים שפשוט נולדים ככה, עם רצון עז לשפר את סביבתם ולהיטיב עם זולתם. נו, בכל יישוב או קיבוץ יש אחד כזה. בדרך כלל יקראו לו נחצ'ה או אמציה. ההוא שאם נופל החשמל בגן ישר מזעיקים אותו, שעוקב בדבקות אחרי הפרוטוקולים של הישיבות והוא גם היחיד שיש לו את המפתח לאולם של מפעל הפיס.
מכל מקום, אין לי ספק שאם יום אחד, אחרי 120, כשהחוקרים יבצעו בגופתי נתיחה שלאחר המוות, הם יגלו שיש בי אפס אחוזים מהגן הזה. זה יהיה ההסבר המנצח שלי לשאלה איך יכול להיות שאני גרה כבר שבע שנים ביישוב ועדיין לא התנדבתי לאף ועדה.
אנשים שמשתתפים בפעילות ציבורית – אני סוגדת לכם. מתי לכל הרוחות אתם מספיקים? סיימתם לקלח את הילדים, פיניתם את ארוחת הערב, כל מה שבא לכם זה לשבת במרפסת ולשתות בירה ואז אמרתם לעצמכם רגע, יש פגישה במועדון בנוגע לטקס יום העצמאות ואנחנו חייבים להיות בה?
אני מעולם לא הופעתי לישיבת חברים, לא מעניין אותי מה יהיה עם התב"ע היישובית ובאסיפת הורים כללית אני יוצאת שנייה לפני שבוחרים את הוועד.
אבל לאחרונה זה תופס אותי. כי מגיע גיל בחייו של אדם שבו הוא מביט הצדה ומגלה שאנשים בגילו הופכים פתאום למנהלים ומנכ"לים, לראשי מוסדות ולמועמדים בבחירות לרשות המקומיות. זה הגיל שבו האנשים הוולנטריים מתחילים לגזור קופון והציבור מחליט לתגמל אותם.
אז בשבועות האחרונות יישובינו לובש חג. גדרות בית הכנסת התכסו בשלטי קמפיין ססגוניים של כל מיני צעירים שמעולם לא נתתי דעתי עליהם ומעוניינים כעת להיות ראש המועצה הבא. אחד מהם אפילו פנה אלי וביקש להיפגש. רציתי לענות לו שבשמחה, מתישהו, ביולי 2030, כשאסיים לגדל את ילדיי ויהיה לי זמן פנוי.
אני קצת נבוכה לספר שאם אחליט להגיע לקלפי בבחירות הקרובות, הדרך שבה אחליט למי להצביע תהיה אן דן דינו, מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מה המצע של כל אחד מהם. כולם נראים לי חמודים ועסקנים במידה, וכל מה שמעניין אותי הוא שהעסק ימשיך לפעול.
אני לא האדם היחיד שזה לא מעניין אותו. אחוזי ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות הם מהנמוכים בארץ. בבחירות הקודמות הם עמדו על 51% אחוז לעומת שיעורי ההצבעה בבחירות האחרונות לכנסת, שעמדו 72.3%.
התארחתי לאחרונה באחד היישובים בארץ. שם מתעוררת כעת רשימה של צעירים שמנסה להחליף את ראש המועצה הוותיק. חלק מהתושבים חוששים אפילו לתלות על הגדר שלט עם רשימה מתחרה מחשש שהוא יתנקם בהם בדרכיו. רק כאשר נפתחה קבוצת פייסבוק אנונימית הקרקע התחילה לבעבע. מדי יום נכנסים התושבים וממטירים עליו שאלות בנוגע לתפקודו. "חלק גדול מהערים בישראל מתנהלות כיום במתכונת של שריף", אמר לי אחד מהמועמדים החדשים, "נוח להן שיש בסביבה איזה בולדוזר שמזיז עניינים עבורם. מבחינתם – כל עוד האשפה נאספת בבוקר והשמש זורחת כהרגלה, למה בעצם לנסות משהו חדש?"
בעוד שבתקשורת מדברים בלי סוף על הגבלת כהונתו של נתניהו, כ־20% אחוז מראשי הערים בארץ מכהנים כבר ארבע קדנציות ברצף ויותר. ראש עיריית מעלות תרשיחא מכהן כבר 42 שנה. רון חולדאי מנהיג את תל אביב כבר שני עשורים. אפי דרעי ממשיך להיבחר בכפר יונה מאז 1977.
אז נכון, יש משרתי ציבור שקמים כל יום בבוקר כאילו מדובר ביומם הראשון. אבל אי אפשר להיות תמימים ולחשוב שמדובר אפילו ברובם. המצב הזה הוא הכר הכי פורה לשחיתות ולסיאוב אבל התושבים ממשיכים להצביע עבורם – חלקם מפחד שיידפקו בעתיד, וחלקם מאינרציה ומחוסר ידע. הם פשוט לא מסוגלים לדמיין שיכול להיות טוב יותר.
לאדישות הזאת יש גם סיבה עמוקה יותר. בישראל חשובה לנו קודם כל ההישרדות הלאומית. הערבים שנוהרים לקלפיות. הפליטים שנוהרים לגבולות. עבורם אנחנו נצא להצביע גם ביום שלג. אבל ההישרדות היומית שלנו, החיים עצמם, חוטי החשמל שמסכנים את הסביבה או מצב המדרכות? אלו נחשבים בגדר פריבילגיה.
בין היישוב שלי לכפר אדומים עובר כביש נטול מעקה בטיחות שבכל יום יכול להפוך לזירת אסון. גשם אחד, החלקה אחת של רכב לתוך הוואדי עלולה להסתיים באובדן חיי אדם. כבר שנים שהתושבים מדברים עליו אבל איש לא שת ליבו להילחם. אולי אתנה את תמיכתי באחד המועמדים בהבטחה להסדרת הכביש הזה. אולי גם אציע את עצמי לוועדת תרבות ואעשה משהו בשביל אחרים למען השם. לא השנה, מתישהו, ביולי 2030, אחרי שאסיים לגדל את הילדים.
