השבוע פיטר הנשיא טראמפ בכירים במערכת הביטחון של ארה"ב, ואף את יושב ראש המטות המשולבים האמריקני הגנרל צ'רלס בראון. במקומו הוא החזיר גנרל זוטר יותר שפרש, דן קיין. המינוי לא עומד בדרישות הפורמליות, אבל האמריקנים הוסיפו סייג חשוב לחוק, שמותיר לנשיא שיקול דעת אם הוא "קובע שהפעולה הכרחית לאינטרס הלאומי". כך עובדת דמוקרטיה תקינה, שמצמידה אחריות לסמכות.
חלק מאנשי "הדרג המקצועי" לשעבר בארה"ב, וגם כאן אצלנו, פצחו בזעקות השבר הרגילות שלהם, איך ייתכן שטראמפ מקפיץ לתפקיד גנרל שלא אושר על ידי המערכת. אבל נדמה שמשהו השתנה בעניין גם בציבוריות הישראלית, ושהפונקציונרים לשעבר שלנו – שממשיכים להופיע בכל מקום ביוהרה וגאוותנות, מקיימים כנסים מלאי חשיבות עצמית, ומתראיינים כ"מומחים" סמכותניים – מסרבים להבין שחלק ניכר מהתודעה הציבורית התהפך.
הפקידות הבכירה שלנו, כפי שקורה לכל בירוקרטיה גדולה, התרגלה להתעלם מהמציאות. בצדק או שלא בצדק, הם נהנו בעבר מאיזו הילה שהקרינה על הדימוי המתוקשר שלהם. אלא שמאז עברנו כמה שנים של הפקרות מוסדית גלויה, לא מקצועית, מבזה, מזיקה ומסוכנת. משפטי נתניהו, הקורונה, מרד מערכת הביטחון, 7 באוקטובר, כשלי המלחמה, פסקי דין מהפכניים וחסרי סמכות, יועמ"שים סוררים, אקדמיה מכזבת, מינוי לא חוקי של נשיא לעליון, ועוד ועוד.
רק בפיטורים, הקפצת עובדים מוכשרים, והצנחת הנהגה חדשה מבחוץ, אפשר לקוות לתיקון הבירוקרטיה הפרועה שקמה במערב
הסאה הוגדשה, ולכל מי שעיניו בראשו התברר שהפקידות האנטי־דמוקרטית הזו הפכה את ישראל, מחדל אחרי מחדל, הפקעת סמכות אחרי הפקעת סמכות, למדינה כושלת. הבכירים הללו, שיכורי השררה, חצו כל גבול נורמטיבי וקו אדום דמוקרטי, עד שתדמיתם הציבורית התנפצה. וכך, בזמן שהם והמיליה שלהם רואים בהופעותיהם הזחוחות והדלפותיהם המהודהדות מעין הברקה גאונית, חלק ניכר מהציבור – כולל כאלו שגיבו אותם בעבר – רואה אותם מפרכסים זה את זה בהפקרות, קלות דעת, אינטרסנטיות מעמדית, ומעל הכול: חוסר מקצועיות משווע.
המינויים של טראמפ, שמכניס אנשים מחוץ למערכת או מקפיץ מעל לשרשרת המקובלת, הם ביטוי לתובנה עמוקה, שאותה הציבור תופס אינטואיטיבית: מולנו כשל מוסדי עמוק. מדובר בבעיה יסודית. מוסדות משמעותיים מתפקדים כגופים מחנכים ומסננים. הם מכשירים וממיינים בשלל דרכים. הם מטמיעים בעובדיהם מערכת ערכים, התנהלות ארגונית, נורמות, מטרות ויעדים, ובמידה רבה מאוד קובעים מי יתקדם. לכן בכירי המוסדות מבטאים את הערכים, הנורמות והיעדים שעליהם חונכו.
כל עוד המוסד מתפקד באופן תקין, הבכירים מתנהלים באופן נורמטיבי ומקצועי. אבל כשמוסד מאבד את דרכו ומאמץ מערכת ערכים ומטרות זרה, אפשר לדעת בביטחון, אחרי כמה שנים, שבכיריו יבטאו את השינוי. זו הטרגדיה של מוסדות המדינה במערב ובישראל: הם עברו שינוי ערכים מסיבי. פוליטית, הם החליפו את האתוס של דרג משרת בדרג שולט; נורמטיבית, הם הפנימו והטמיעו את ערכי השמאל הפרוגרסיבי.
כדי להפוך את הטענה הכללית לקונקרטית, ניקח כדוגמה את רולנד פרייר. פרייר הוא כלכלן שחור ומבריק מאוניברסיטת הרווארד, שמגיע מרקע של עוני, משפחה הרוסה ופשע. בזכות כישרונו הוא הפך לכוכב אקדמי עולה – עד שהוכיח, במחקר קפדני, שהמשטרה בארה"ב, במדינות שבדק, לא הורגת באופן חריג דווקא שחורים. ממצאיו, שסתרו את הנרטיב הפרוגרסיבי, הובילו לנידויו האקדמי, ולפתע צצו תלונות על התנהגות בעייתית עם סטודנטיות. קלודין גיי, נשיאת הרווארד דאז, הרחיקה אותו מהאוניברסיטה.
פרייר, ששב בינתיים, מסביר היום, עם עוד כמה אקדמאים אמיצים שנותרו, שהאוניברסיטאות החליפו את הערך המקורי של חיפוש האמת באקטיביזם פוליטי ומחקר שתוצאותיו ידועות מראש. כיום הוא חוקר את הפרסומים האקדמיים, וממצאיו הראשוניים מדגימים מגמה ברורה: המאמרים האקדמיים הקצינו והפכו לפרוגרסיביים וחד־צדדיים. המחקר המוטה, מוסיף פרייר, הופך כעת לבסיס לקידום מדיניות.
מכיוון שמי שקובע ומבצע את המדיניות הזו עבר בעצמו הכשרה באקדמיה מוטה וחד־צדדית, היא נראית לו מובנת מאליה, אמיתית, מוסרית וצודקת. וכך האקדמיה, בהיפוך אירוני לייעודה, מבססת את השקר וההטיה, ומלמדת עיוורון מתודולוגי לאמת וקבלת דעות כעובדות. ראינו זאת היטב, למשל, בהפגנות האנטישמיות בהרווארד, בחסות אותה קלודין גיי.
יש תנאי להצלחת העיוורון האקדמי: אמון ציבורי במוסד. הבירוקרטיה התרגלה לנהל את עצמה והפכה אדישה לתנאי הזה. הם לא ייתנו לציבור החשוך והבור לעמוד בפני הקדמה, המוסר והצדק. וכך אותה קלודין גיי, שהאמינה שהיא יכולה להופיע בשימועי קונגרס ציבוריים כמו בישיבת פקולטה, נתקלה במציאות של ציבור מזועזע והורים זועמים, שמשלמים הון על הפיכת ילדיהם לטיפשים.
למעשה, מוסדות המדינה בנויים כיום על סדרה של כזבים בוטים, שנלמדים ומתוחזקים על ידי האליטה, ועומדים בבסיס הצדקת גנבת השלטון מידי הציבור. ביניהם, למשל, שקר ה"מומחיות" האקדמית במדעי החברה, או השמירה על "האינטרס הציבורי", או הצגת שלטון בית המשפט כ"מהות הדמוקרטיה", ועוד.
מרגע שעיני הציבור נפקחות, הוא מתחיל להבין שמוסדות המדינה הפנו עורף לייעודם המקורי, ובפועל פועלים כסוכנים רדיקליים – בכיוון שהם קבעו לעצמם, עם סמכות שהעניקו לעצמם. הם לא משרתים יותר את הציבור, אלא מקדמים, במשאבי הציבור, את עצמם, וכופים אידאולוגיות מיעוט חסרות היגיון ובסיס אמפירי.
קשה מאוד לתקן כשל כזה, שהפך למובנה. מוסד שזנח את ערכיו המכוננים, ובמשך שנים התעצב לאור ערכים זרים, מטמיע שלל מושגים, רעיונות, נורמות וכוח אדם שמסורים לדוגמות החדשות. מה עושים כשהאקדמיה איבדה את נאמנותה לאמת? כשהצבא זנח את ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל? כשמערכת המשפט כופרת בשלטון החוק? כשהשירות הציבורי מסרב לקדם את מדיניות הדרג הנבחר?
מתחולל כאן משבר אמון מתעצם בין יותר ויותר אזרחים למוסדות שאמורים לשרת אותם. בינתיים המוסדות הללו אימצו תרבות שקר ונורמות הסתרה ואי־ציות, שמקשה אפילו להציג את כישלונותיהם. אנו ניצבים מול תקלה דמוקרטית חסרת תקדים.
במצב כזה אין ברירה, אלא לעשות את מה שטראמפ עושה בארה"ב. הסיכוי האחרון לתיקון המוסדות הללו הוא להעביר אותם ניעור דרמטי – בפיטורים, הקפצת עובדים יוצאי דופן, והצנחה מבחוץ של הנהגה חדשה, שתבנה אותם מחדש. רק כך אפשר לקוות שתתוקן אותה "בירוקרטיה פרועה" שקמה במערב, והשירות הציבורי ישוב לייעודו המקורי, רווחת הציבור ותועלתו, בשימור ההיררכיה הדמוקרטית.
