שלב א' הסתיים סופית. 59 חטופים עדיין בעזה. 35 מתוכם הוכרזו כחללים, 24 עדיין מוגדרים בחיים. רובם עם אותות חיים עדכניים, מהשבועות האחרונים. הקלישאה השחוקה עד דק קוראת "לרבע את המעגל" שבין שתי מטרות המלחמה של ישראל, שהן גם היעדים שהציב נשיא ארצות הברית: השבת כולם עד אחרון החטופים, ומיטוט חמאס עד אחרון המחבלים. בפועל, השיחות מתמקדות בינתיים לא בריבוע של המעגל אלא בהקטנתו. שבת היא היום ה־42 להסכם. השבת הבאה היא היום ה־50. זה השבוע שבמהלכו, לפי מה שכבר נחתם, צה"ל אמור לסגת מפילדלפי. אם להאמין לשרי הקבינט, זה כבר לא יקרה בלו"ז הזה. ובעצם באף לו"ז. ממשלת ישראל מנסה עכשיו לדחות עוד קצת, באמצעות פעימות ביניים, את ההתנגשות שבין השמדת חמאס להשבת החטופים, כך שתמונת הסיום של שלב א' לא תהיה ארונות. שיטת סלאמי של עוד פעימות בין השלבים.
ההבנה בירושלים היא שחמאס לא יתפרק מכל קלפי המיקוח שלו, אבל אולי יוותר על עוד כמה כדי להרוויח זמן. הארכת הפסקת האש עד לתום הרמדאן בתמורה לעוד כמה חטופים באותו טפטוף מייסר. האפשרות הזו פתחה מרוץ סמוי ואכזרי שכמוהו לא היה. הורים נאלצים לנדוד בין השליח האמריקני לשרי הקבינט כדי לעשות לובינג להשבת הבן שלהם, להעלות אותו גבוה יותר ברשימה. חלק דורשים פעימה הומניטרית לפי מצב רפואי עדכני ועדויות חדשות. האחרים מבקשים לתת קדימות לחטופים שיש להם ילדים שמחכים בבית.
זו דילמה בלתי נסבלת, ועולה בה עוד קריטריון שאסור לתת לו עדיפות: אזרחות זרה. חמאס מעדיף להיפטר מהאזרחים הזרים כדי להסתדר עם פוטין וטראמפ, להקל את הלחץ והקשב האמריקני מהמשבר, אבל לא פחות מכך: לערער את יסוד הישראליות. העובדה שמרכז הכובד והתקווה של המשפחות עבר מירושלים לוושינגטון, היא חלק מקריסת האתוס הישראלי. זו כבר לא מדינת ישראל שתעשה הכול, אלא טראמפ שילחץ. הממשל בוושינגטון, בצדק מבחינתו, מבליט שוב ושוב את שמו של עידן אלכסנדר, חייל, חי, אזרח אמריקני. הוא בקבוצת החיים האחרונה שאמורה לשוב בהיררכיה שחמאס ניסח: החיילים. אם חייל עם אזרחות כפולה יקבל קדימות בעסקה שממשלת ישראל חותמת עליה, מה המסר לכל אותם חיילים שיצאו לקרב מבלי שבאפוד שלהם גם דרכון זר?
לא ניתן להפרדה
כשהאמריקנים מדברים על עזה בלי חמאס, עולים שני פתרונות בעייתיים: הגליה, או ויתור של חמאס על השלטון. ההגליה לא מסיימת את האירוע אבל היא מוצא שמרחיק את האיום מגבולות ישראל. אלא שבניגוד לחזון טראמפ, שמדבר על טרנספר המוני, ההגליה המדוברת היא אירוע תחום מבחינה מספרית. לא ברור מה מספר המטרה שמבחינת האמריקנים ייחשב כמספק: מאות בכירי חמאס? אלפי אנשי הזרוע הצבאית? עשרות אלפי אנשי המשטר?
חוק גיוס יסבך את דרעי עם ההנהגה הרוחנית של המפלגה, שנוקטת קו דומה לפלג הירושלמי. במצב כזה, דרעי מעדיף לא להעביר שום חוק
יסוד התוכנית נעוץ בהבנה השגויה מתחילת המלחמה. הסלוגן "חמאס הוא דאעש", שנשמע טוב בזמן אמת, התברר כשגיאה מושגית קשה. חמאס זה לא דאעש. הוא לא אוסף ג'יהאדיסטים שנקבצו ממדינות רבות כדי להקים את המדינה האסלאמית הגדולה, אלא ארגון מקומי, מוטמע באוכלוסייה באופן שלא ניתן להפרדה. הוא נבחר על ידי אנשי עזה והם ממלאים את שורותיו. גם כעת, הדור הבא מגויס באלפיו לבניין הכוח המחודש שלו.
התרחיש השני גרוע יותר, והוא ויתור פורמלי של חמאס על השלטון אבל שמירה על כוחו בפועל, במודל חיזבאללה. הסכם כזה, בלי פירוז מעשי של הנשק בעזה, יאפשר אולי הגשמה פורמלית של אחת ממטרות המלחמה משום שחמאס יחדל לתפקד כגורם שלטוני, אבל יפגע קשות באינטרס הישראלי. ממשלת הבובות שתוקם בעזה תוגדר לכאורה כגורם נפרד מחמאס, וכך יהיה גם היחס הבינלאומי אליה. כשישראל תשוב להילחם, וזה הרי בלתי נמנע, ידיה יהיו כבולות עוד יותר, בגלל ההפרדה המלאכותית בין מדינת עזה ובין הזרוע הצבאית המשוקמת של חמאס. בלבנון הרי לא העזנו לפגוע במטרות תשתית. המנגינה שנשמעת מהאמריקנים לא תמיד קשובה לניואנס הזה, אבל על האינטרסים הללו ישראל תצטרך לעמוד עכשיו, לפני שהקשב הנשיאותי נודד לאוקראינה. טראמפ הוא איש של הצלחות מהירות, אבל לא הכול פשוט כמו בסרטון תוצרת הבינה המלאכותית.
ירי בנגמ"ש
ביום ראשון ייפסק סופית סבסוד המעונות לילדי אברכים בגיל גיוס. בג"ץ נתן להם שלושה חודשים כדי להתארגן, ואז עוד שלושה. בסך הכול הייתה לפוליטיקאים החרדים חצי שנה לנסח פתרון חוקי ומשפטי כדי למנוע פגיעה קשה במשקי הבית הצעירים והחלשים ביותר במגזר, אבל הם כשלו. הכישלון הזה מסביר אולי את חילופי הצעקות ביניהם בישיבת ראשי הקואליציה השבוע. במקום חזית אחת, ירי כבד בתוך הנגמ"ש החרדי.
נתניהו בישר לנציגי ש"ס ויהדות התורה שלא יספיק להעביר את חוק הגיוס בחודש הקרוב, עוד לפני התקציב. גולדקנופף, שכרך אותם זה בזה, משוכנע שאם התקציב יעבור לפני הגיוס, כבר לא יהיה חוק גיוס, ולכן דורש מחבריו ליישר קו עם האולטימטום שלו. אריה דרעי כנראה מסכים איתו, וזו בדיוק הסיבה שהוא מעדיף להעביר תקציב. חוק גיוס מסבך אותו עם ההנהגה הרוחנית של המפלגה יותר משניתן היה לשער בתחילה. מאבקי הכוחות הפנימיים בתוך מועצת החכמים מתורגמים להסלמה חריפה של הרבנים הספרדים בנוגע לסוגיית הגיוס. הראשון לציון הרב יצחק יוסף, שפינה את כיסאו הממלכתי לאחיו, נוקט בקו דומה לפלג הירושלמי. במצב כזה, דרעי מעדיף לא להעביר שום חוק.
בתווך שבין ש"ס לאגודת ישראל, דגל התורה שותקת. מקלב התלונן בישיבה שאין לו טיוטה ראשונית שבאמצעותה יוכל לקבל מהרבנים הוראה לתמוך בתקציב, אבל האמת שהליטאים מלכתחילה פחות לחוצים על הניסוחים. בהתאם לדוקטרינת משיכת הזמן של הרב שטיינמן המנוח, הליטאים כבר השלימו עם חוק נוקשה מבחינתם, ממילא הרי אין כוונה לבצע אותו. העיקר שבינתיים תקציבי המעונות והישיבות יופשרו. לכן הם נוטים לתמוך בתקציב גם בלי חוק. גפני ממילא אינו שר, ואינו נדרש לדילמת הישיבה בממשלה. גם דרעי אינו שר בפסיקת בג"ץ, אבל ש"ס לא תנטוש את משרדיה. כנראה רק גולדקנופף ייאלץ לוותר על משרדו, בהנחיית האדמו"ר מגור. מודל חנמאל יהיה גם מודל בבצ'יק, קואליציה באופוזיציה.
סמוטריץ' הסביר לחרדים שעדיף להם תקציב לפני הפלת ממשלה. מבחינתו, אם נתניהו יסטה מהקווים האדומים שלו ויסיים את המלחמה, הוא יפיל את הממשלה אקטיבית. אבל מה שסמוטריץ' מרשה לעצמו, ספק אם החרדים יעזו. זה יהיה חודש גורלי גם מבחינה פוליטית: עתיד המלחמה, הגיוס והתקציב. אם נתניהו צולח אותו הוא הרוויח שנה שלמה, בדרך, מי היה מאמין, עד 2026.
