הדילמה שעמדה מול רות רונן הייתה אכזרית. שופטת בית המשפט העליון קראה את הדוקטורט שכתב עמיתה נועם סולברג, ואת כ"ו הסעיפים שהקלידה יעל וילנר, והבינה מיד את עומק המלכוד. ליבה נקרע. כפמיניסטית הזדהתה עם סולברג, שחיזק את זכויות הנשים בהליך הגירושין. כפרוגרסיבית נמשכה לווילנר, שנטלה כוח מבתי הדין הרבניים והעבירה אותו לבג"ץ. למען השם, איך מכריעים בדילמה נוראית המציבה פמיניזם מול אקטיביזם? איך בוחרים בין אימא לאבא?
רונן נשמה עמוק, הזכירה לעצמה שבמצבי סטרס קיצוניים חיוני לפעול מהמוח ולא מהבטן, ונזכרה בגרסה דינקותא: עקרון־העל ביחסי בג"ץ מול בתי הדין הרבניים הוא "לא לתת להם מטר". שלא יעלה להם לראש רחמנא ליצלן. כבודן של הנשים הגרושות במקומן מונח, כרגע נדרש מהן להסתפק בקצת פחות מזונות למען עתיד האומה. אנו מצויים בשעת חירום לעתיד הדמוקרטיה, וכולם נדרשים לתת מעצמם יותר. מסירות נפש, קוראים לזה ביהדות.
ביטוי כמו "הלכת שרגאי" מעלה אסוציאציות של תאורת ניאון חיוורת, ריהוט עץ עתיק וריח עז של נפתלין. זו אומנם דרמה עתיקה, התיק שהוליד אותה נפתח בשנת 1969, אבל היא מקפלת חלק מהשסעים היסודיים הקורעים את החברה הישראלית: המתח שבין דת למדינה, והמאבק שבין שמרנות לאקטיביזם שיפוטי.
בעוד המחוקק העניק לבתי הדין הרבניים סמכות לדון במזונות ילדים, בג"ץ החליט שהחוק הזה יהיה תקף רק במקרי קצה כדי לא לתת לדיינים כוח
נתחיל באקטיביזם. כידוע, כאשר בני זוג הנשואים כדת משה מעוניינים להתגרש ולא מצליחים להגיע להסכמות, המחלוקות ביניהם מתחלקות בין ערכאות שונות. יש נושאים המצויים בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני, כמו התרת הנישואין בגט; יש נושאים שהסמכות לגביהם מקבילה לבית הדין ולבית המשפט, ושבחלקם בית הדין יקבל סמכות רק אם התובע "כורך" אותם בתביעת הגט; ויש נושאים בסמכות בלעדית של בית המשפט.
באיזו קטגוריה נמצאים מזונות הילדים?
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הנקרא גם "סעיף הכריכה", פשוט ובהיר בנוסחו: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים… יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". הנשיא השישי של בית המשפט העליון, יצחק כַּהן, הודה שלשונו הפשוטה של החוק "לא מעוררת קושי", והיא מעניקה לבית הדין הרבני "סמכות ייחודית לדון במזונות כאשר הצד שתובע גירושין כורך גם תביעה למזונות".
אממה, בג"ץ דאז לא רצה לתת לבתי הדין הרבניים סמכות לדון במזונות, ולכן החליט לעשות לחוק "אוקימתא" דחוקה. "אוקימתא" היא טריק תלמודי עתיק שלוקח דין מסוים וקובע שהוא מתקיים רק במקרי קצה. זה בערך מה שעשה בג"ץ כדי לא לתת לדיינים כוח. "הלכת שרגאי" קבעה שלבית הדין הרבני לא תהיה סמכות לדון במזונות הילדים. ומה עם לשון החוק? התביעה שאותה מתיר לכרוך איננה תביעה רגילה למזונות, אלא רק "תביעת השבה" על הוצאות שההורה כבר הוציא או עומד להוציא על הילדים.
חמישים שנה התעמתו הדיינים והשופטים בפרשנות ההלכה הזו, עד שבא השופט ניל הנדל וביקש לבטל אותה, להחזיר את הבכורה ללשון החוק הפשוטה ולתת לדיינים סמכות שיפוט על מזונות. הנדל לא הצליח. חבריו להרכב מני מזוז וג'ורג' קרא בלמו אותו והשאירו את הלכת שרגאי על מכונה. ועדיין, שאלה אחת נותרה פשוטה: איך להבין את הלכת שרגאי?
התשובה: תלוי את מי שואלים. המחזיקים בגישה שמרנית מעוניינים לצמצם את הלכת שרגאי כדי לכבד את לשון המחוקק. המצדדים בגישה אקטיביסטית אוחזים בפרשנות מרחיבה המעניקה יותר כוח לשופטים על פני הדיינים. כדי להבין את השחמט הזה צריך לפרושׂ את מפת האינטרסים.
וילנר מונה את ההצדקות לפרשנות מרחיבה להלכת שרגאי, שלפיה אין לבתי הדין סמכות לדון במזונות: לא טוב לערבב בין גירושין למזונות, כדי למנוע "שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין". נוסף על כך, לא טוב לתת סמכויות מקבילות לערכאות שונות, כי עצם מתן הסמכות לבתי הדין במקביל לבתי המשפט עלול לגרום "'מרוץ סמכויות' בין ההורים לעניין זה", כשכל הורה יגיש תביעה לערכאה אחרת בהתאם לאינטרס שלו. לכן בתי הדין צריכים להצטמצם לדיון במתן הגט בלבד, בתי המשפט במזונות וכל היתר, ולכן גם דיונים של דיינים ב"מזונות זמניים" אינם רצויים.
"נקודת המוצא לענייננו היא במידה רבה גם נקודת הסיום", קובעת וילנר. "בהתאם להלכת שרגאי, בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון במזונות ילדים אגב כריכתם לתביעות הגירושין. לפיכך, החלטות בתי הדין הרבניים מושא העתירות אשר דנו בתביעות ל'מזונות ילדים' ניתנו בהיעדר סמכות ודינן בַּטְלוּת".
נקודת המוצא של סולברג שונה לחלוטין, ובבסיסה כיבוד לשון המחוקק. המחוקק העניק לבתי הדין הרבניים סמכות לדון במזונות ילדים. בעבר הסמכות הזו פגעה בזכויות הנשים, שכן בתי הדין פסקו מזונות בשיעור נמוך יותר מאלו שפסקו בתי המשפט. בעקבות זאת, "גברים ביקשו להביא את עניינם לפני בית הדין הרבני, ובד בבד ביקשו לכרוך גם את תביעת המזונות ולהביאה לפני בית הדין. נשים, לעומת זאת, ביקשו לנהל את תביעת המזונות בבית המשפט האזרחי, מתוך תקווה כי שם הן תזכינה לפסיקת מזונות בשיעור גבוה יותר".
הלכת שרגאי נולדה מתוך חשש, מסביר סולברג, כי אישה המעוניינת בגט עשויה לוותר על חלק מסכום המזונות כדי לקבל את גיטהּ, וכך לפגוע בעקיפין בזכויות ילדיה. על הרקע הזה, הלכת שרגאי ביקשה למתן את כושר המיקוח העודף של הגבר. המושג "תביעות השבה" משמעו שקביעת מזונות של בית הדין לא יוצרת "מעשה בית דין חלוט" כלפי הילדים. וכך, אם הדיינים פסקו לאישה מזונות שאינם מספקים לצורכי הילדים, היא תוכל להגיש תביעה נפרדת בשמם לבית המשפט. ההלכה השפיעה לטובה על התנהגות הצדדים: עצם קיומה של אפשרות להגשת תובענה עצמאית של הילד, השפיע באופן דרמטי על הדיון שמתקיים בבית הדין הרבני, ומנע התפשרות על מזונות הילד. כך נראית פסיקה שמרנית, מסביר סולברג. בתי המשפט כיבדו את לשון החוק, ובד בבד הגנו על הצורך למנוע עריכת הסכמי פשרה המקריבים את מזונות הילדים על מזבח הגט המיוחל.
אבל אז קרה משהו. בפסק דין מהפכני מ־2017 שינה בית המשפט העליון את דיני המזונות באופן מהותי. עד אז פסקו בתי המשפט לפי "הדין האישי", כלומר ההלכה היהודית, והכלל היה שהגבר תמיד ישלם מזונות לאישה. פסק הדין החדש הפך את בתי המשפט לעיוורים למגדר: השופט מזין למחשבון את יחס זמני השהות של הילדים בין ההורים ואת גובה ההכנסות של כל צד; המחשבון פולט את סכום המזונות באופן עיוור, עד כדי כך שבמקרים שבהם המשמורת משותפת והאישה מרוויחה יותר – האישה היא שתשלם מזונות לגבר.
בתי הדין הרבניים נשארו עם ההלכה היהודית המטילה בכל מקרה את האחריות על הגבר, וכך האינטרסים של ההורים הגרושים התחלפו. כיום האינטרס של הנשים הוא להגיע לבית הדין הרבני. סטטיסטית, רוב רובן של ה"כריכות" כיום (כ־75%) נעשות דווקא בידי נשים המבקשות להביא את עניין מזונות ילדיהן לפני בית הדין הרבני, ואילו הבעלים הם אלה שעושים כל שלאל ידם כדי שהתביעה תתברר לפני בית המשפט האזרחי ולא בבית דין רבני.
הגברים מצאו את עצמם במלכוד, מסביר סולברג, כי הלכת שרגאי שהעניקה רשת ביטחון לנשים לא מעניקה רשת מקבילה לגברים: אם האב יגיש תובענה עצמאית בשם הקטין לאחר ההליך בבית הדין הרבני, התביעה תידחה על הסף. תביעה המבקשת ללחום את מלחמתו של הקטין כביכול, ובשם טובת הקטין תבקש דווקא להפחית מהמזונות, היא בבחינת אוקסימורון. "היא אינה מתקבלת על הדעת. בית המשפט צפוי 'לגלגל מכל המדרגות' את מי שיבקש להפחית את סכום המזונות שנפסקו לקטין במסווה של דאגה לזכויותיו".
לכן הגברים עתרו לבג"ץ, טוען השופט סולברג. "אותם גברים שמצאו עצמם לפני שוקת שבורה, ביקשו לנסות את מזלם ולכרסם בסמכות בית הדין הרבני תוך ניסיון ציני להיתלות בהלכת שרגאי שנועדה, כזכור, לשמור על זכויות נשים וילדיהן בהליכי גירושין". סולברג מודה שמדובר בהסדר לא שוויוני: "הוא מאפשר לנשים למנוע פגיעה בזכויותיהן, אך לא מאפשר לגברים לעשות בו שימוש לצד השני", אבל מצדיק אותו: "נוכח הרציונל שבבסיס הלכת שרגאי – חיזוק כוחן הנחוּת של נשים בהליך גירושין – אזי אין מדובר באנומליה. מדובר בהסדר ראוי".
סולברג מאשים את וילנר בהאשמה החמורה מכול, שהפסיקה שלה תפגע בנשים: "אם נאמץ את האמור בחוות דעתה של חברתי, הנפגעות מהצמצום המוצע על ידה תהיינה נשים מוחלשות, בלתי־מיוצגות". מה שכן, סולברג לא הציע פתרון לבעייתיות של שני דיני מזונות שונים באותה מדינה.
בשורה התחתונה קיבלו וילנר ורונן את העתירות, וקבעו שבתי הדין הרבניים לא יוכלו כלל לדון במזונות הילדים. הדיינים נפגעו, הם לא השקיעו בין שבע לעשר שנים בלימודים מפרכים כדי להיות טכנאי גיטין, והם רוצים לדון גם בסוגיות כלכליות הקשורות להתרת קשר הנישואין. ועד הדיינים שלח מכתב חריף לחברי הכנסת הדתיים והחרדים, והפיק כנס חירום שנערך שלשום בירושלים. הם דורשים שינוי חקיקה מהיר שיבטל את הלכת שרגאי ויעניק לבתי הדין סמכות דיון מלאה במזונות. בכנסת אומרים שהצעה כזו תעלה לוועדת שרים לחקיקה עוד במושב החורף.
