החוק לשינוי הרכב הוועדה הבוחרת את נציב תלונות הציבור על השופטים, אושר ביום שלישי השבוע לקריאה שנייה ושלישית, והוא מעורר חרדה של ממש במערכת המשפט. על פי ההצעה, בוועדה הבוחרת את הנציב ישבו שר המשפטים, שר העבודה, שופט בדימוס שייבחר על ידי שופטי העליון, שופט בדימוס שייבחר על ידי נשיאי בתי המשפט המחוזיים, דיין בדימוס שייבחר על ידי הרבנים הראשיים, הסנגורית הציבורית הארצית, וחבר כנסת שייבחר בדרך שעליה יחליט יו"ר הכנסת.
על פניו יש בהצעה היגיון: בתי הדין הרבניים הם חלק מהרשות השופטת, ומכיוון שהם מבוקרים על ידי הנציב הגיוני שתהיה להם השפעה על בחירת הנציב, כפי שלשופטים יש השפעה כזו. כשמפרקים את ההתנגדויות צריך להבחין בין הטענות הממשיות לבין הפחד שעומד מאחוריהן.
הפחד של מערכת המשפט ברור: הרבנים הראשיים נשלטים על ידי ש"ס, ועם קואליציית "ימין מלא מלא" הם יבחרו בנציב שיהיה נוח לדיינים ומנגד לא יפסיק להטריל את השופטים. תחת ביקורת עניינית המתמקדת במזג השיפוטי ובאופן ניהול ההליך השיפוטי, הנציב יגרור שופטים מזוהים פוליטית להליכי סרק עד שתצא להם הנשמה, כפי שנעשה בפולין ובהונגריה.
ההערכה היא שהחוק לשינוי הרכב הוועדה הבוחרת את נציב תלונות הציבור על השופטים יעבור, ותוגש נגדו עתירה לבג"ץ. כך שני הצדדים יפסידו
מנגד, גורם בכיר במערכת מודה היום שההתעקשות של אסתר חיות שהנציב יהיה דווקא שופט עליון בדימוס הייתה שגויה, ומֵצר על כך שהמערכת לא הגיעה להסכמות עם לוין כשעוד היה אפשר לעשות כן. לדבריו, "מערכת המשפט מוכנה היום למנות גם נציב שלפני שנה היא הייתה צועקת עליו געוואלד".
בחוק הקיים הנציב ממונה בהסכמה בין שר המשפטים לנשיא העליון. כזכור, בתחילת הקדנציה סירב לוין לקבל את דרישת חיות ונמנע מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים. כשפוגלמן החליף את חיות חודשו המגעים ופוגלמן הראה נכונות להתפשר, אבל ברגע שבג"ץ הוציא צו שחייב את לוין לכנס את הוועדה, המו"מ התפוצץ. לוין ראה בצו הכרזת מלחמה וקידם הצעת חוק לשינוי הרכב הוועדה הבוחרת את הנציב. על פי ההצעה הראשונה 70 ח"כים יבחרו את הנציב. בש"ס התנגדו כי העריכו שלא יימצא רוב כזה לנציב עם אהדה לבתי הדין הרבניים, ואז עלתה ההצעה הנוכחית.
למערכת המשפט יש כמה טענות נגד ההצעה הנוכחית: הטענה המרכזית היא שבניגוד לשופטים בעליון, הנציב איננו גורם המתווה מדיניות או מקבל החלטות בסוגיות ציבוריות, ולכן אין הצדקה שגורמים פוליטיים יהיו מעורבים בבחירה שלו כפי שהם מעורבים בבחירת שופטים. טענה שנייה היא שמדובר בשינוי כללי משחק תוך כדי משחק, וההצעה נועדה לאפשר מינוי של נציב ספציפי. שלישית, שתנאי הסף הדורשים עשר שנות ניסיון כעורך דין, אינם מספיקים. הם מספיקים להגשת מועמדות לעליון, מכיוון שהגורמים המקצועיים בוועדה יסננו מועמדים לא ראויים, אבל לא מספיקים כשאין לגורמים המקצועיים זכות וטו. רביעית, הנציב יהיה אפקטיבי רק אם ייהנה מאמון המבוקרים. שופטים מכבדים מאוד נציב שנבחר על ידי נשיא העליון ויש לו השפעה דרמטית על פעילותם. אם הם יתפסו את הנציבות כגוף מטריל, הוא לא יזכה לאמונם ולשיתוף פעולה מצידם. טענות נוספות הן שאין שום הצדקה למינוי דיין דווקא ולא שופט בית דין לעבודה או שופט צבאי.
מנגד, הטענה המרכזית של הקואליציה היא שגוף לא יכול לבקר את עצמו. המבקר נדרש להיות עצמאי, כפי שמח"ש איננה חלק ממשטרת ישראל, ומבקר המדינה נבחר על ידי הכנסת ואיננו חלק מן הרשות המבצעת. כשנשיא בית המשפט ממנה את אחד מחבריו השופטים לנציב זה כמו שצה"ל מסתפק בתחקיר פנימי כדי לחקור מחדל.
מה יהיה? ההערכה היא שהחוק יעבור ותוגש נגדו עתירה לבג"ץ, וזה מוביל את כל השחקנים למצב של "לוז־לוז". אם בג"ץ יפסול את החוק בטענה שאסור לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק, תקום זעקה שבית המשפט מתנהל בסטנדרט כפול ופוסל חוק שנועד לאפשר עליו ביקורת. מנגד, גם אם החוק יאושר הקואליציה תפסיד. כי כדי לתפקד הנציב זקוק לשיתוף פעולה של המבוקרים, ואם השופטים יתפסו אותו כ"נציב מטעם" הוא יכול לטרטר אותם ולפתוח בהליכי הדחה נגד שופטים סוררים, אבל האפקטיביות הממשית שלו בשיפור המערכת תהיה נמוכה.
