בכתבה הפותחת של מהדורת החדשות, זו שנחשבת למדורת השבט הישראלית, הוצגו ההמונים שבאו ללוות. כואבים ועצובים עומדים דוממים בצדי הכבישים, לאורך מסע הלוויה רב הקילומטרים. דואבים עם האב, ששרד בעצמו שבי חמאסי ארוך ואכזרי. לצדם, שודרו כמה קטעים נבחרים מההספדים בטקס מצומצם-המשתתפים בבית העלמין. מטבע הדברים, לא ניתן להביא במהדורת הערב במלואם את הדברים שנשאו קרובי המשפחה והחברים מעל הקבר המשפחתי, המשותף, שנכרה שם.
ובכל זאת, בחירת העורך אלו מן המילים כן להביא, הצליחה להקפיץ לרגע את מי שצפה בדברי הפרידה מוקדם יותר, בשידור חי.
מתוך ההספד של עופרי ביבס לוי, אחותו של ירדן ודודתם של אריאל וכפיר, הושמטו דברי הפרידה המשפחתיים יותר, והובאו האמירות הציבוריות. "יכלו להציל אתכם והעדיפו נקמה. אנחנו הפסדנו. תמונת הניצחון שלנו כבר לא תקרה", אמרה האחות הדואבת, ואין חולק על זכותה להביע את הדברים.
אבל מההספד של דנה סיטון סילברמן, אחותה של שירי, הובאו דווקא המילים המשפחתיות יותר, ואילו המסר הציבורי נותר בחוץ. הציטוט נקטע ממש לפני שדנה, אשה צעירה ואמיצה, אוד מוצל מאש, בת קיבוץ ניר-עוז שהמחבלים טבחו כמעט את כל משפחתה, אמרה לאחותה מעל קברה: "אני מבטיחה לך, כמו שהבטחתי לאבא ואמא, שהמפלצות מעבר לגדר לא יצליחו במשימה שלהם, הם לא יכניעו אותנו, הם לא ישברו אותנו. להפך, המשימה שלהם נכשלה כי התאחדנו, כי התחזקנו, כי נהיינו בלתי מנוצחים, הם הפסידו".
כששמעתי את דנה בשידור חי, המילים המפעימות שלה היו כמים חיים על נפש רצוצה. אם היא, היא שאיבדה כל כך הרבה – מודיעה שלא ישברו אותנו, מי אנחנו שלא נרים ראש. שלא נצעד אתה בדרכם של הבלתי מנוצחים.
צריך לומר, יש חוסר נעימות בסיסית בביקורת שנוגעת לטקס כה רגיש. אבל הבחירה העריכתית כאן זועקת. הבחירה לשדר את האמירה כי המלחמה אליה יצאה ישראל מול חמאס, היא "נקמה" ולא מלחמת קיום נדרשת, ולצידה הבחירה להשמיט את היכולת המפעימה של מי שהתייתמה מהוריה ואיבדה את אחותה היחידה ואחייניה, לקבוע שהם, האויב, הם שהפסידו ואנחנו בלתי נשברים.
דווקא ביום כאוב כזה, מצופה היה ממי שעורך את המהדורה רבת הצופים – להביא את מילות העוז הללו של דנה סיטון סילברמן. להדהד את יכולת העמידה. את התקווה. להעמיד לצדו של שברון הלב הציבורי, את היכולת להמשיך – ובמיוחד כשהיא כבר הוגשה לו על מגש של כסף, מפיה של מי שהטבח פגע בה עצמה באופן כל כך קשה.
