זה חוזר על עצמו בשנה וחצי האחרונות כמעט בכל ביקור שלי בניר־עוז. בסיור, ביום השנה לטבח, בהתכנסות סביב לוויה או אזכרה. בכל פעם מחדש. ככה, בהיסוס, באי נעימות מתבקשת, בשמץ חרדה, שניים־שלושה אנשים עוזבים לרגע את הטקס או מתרחקים מהקבוצה, ניגשים בצעדים מהירים ושואלים: "יודעת איפה הבית של ביבס? מכירה?". בחצי לחישה, במודעות נבוכה של היותנו חלק מתיירות השכול המקומית, מחטטים בפצע הלאומי שלנו עד זוב דם, ובלי משים מחטטים בחיים של אחרים, ידועני טרור בעל כורחם. ובתיירות כמו בתיירות, יש אטרקציות ויש אתרי חובה.
אז אני מהנהנת ומובילה אותם לשורה הנכונה, הבית השני מימין, אחד מארבעה. דיור זמני בדרך למבנה הקבע שהיה אמור לקום בצד אחר של הקיבוץ. ארבעה בתים צמודים שמכילים בתוכם את תמצית הסיפור של ניר־עוז ב־7 באוקטובר – חטיפה ורצח, והצלה וגבורה. כל בית והסיפור שלו, אבל בית ביבס מושך אליו עיניים דומעות והצצה נבוכה לעבר מרפסת שהולכת ונעשית יותר ויותר מאובקת וכואבת וקרועה. הנה העץ הגמדי שתלמידי איזה בית ספר תלו בו משאלות עבור ילדי ביבס. והנה כדור שמישהו השאיר פה כמתנה, ועליו שמו של אריאל. שיהיה לו כשיחזור, כשלא יחזור לשחק בגינה. והנה תלת־אופן ועוד כל מיני חפצים כאלה של חצר בית בקיבוץ, של מקום מגורים חצי־זמני, של משפחה.
שואלים שאלות אז אני עונה. עונה מה שאני זוכרת מאינספור ביקורים פה. על ביבס ועל השכנים ממול ומהצד השני של הקיבוץ. ככה, בקטנה. הם יודעים שאני לא מכאן. אני לא נראית מקומית, כמובן. ובכל זאת הם ניגשים ושואלים. אולי בגלל ההליכה שלי בין שבילי קיבוץ שהיו זרים לי עד לפני קצת יותר משנה; הליכה בוטחת, כזו שלא חוששת ללכת לאיבוד בפנייה הבאה. ואולי הם ניגשים כי הם רואים שאני לא מכאן, ואולי כי כאן זה בסדר ללכת לאיבוד בפנייה הבאה.
הם כולם מזהים בקלות את קיר הבמבוק מתמונת החטיפה של שירי והילדים, קצת פחות מזהים את הספה הכתומה. אפשר היה לראות אותה בסרטון הפריצה לבית ביבס, כשהברברים מעזה מסתערים עליה, פורצים לבית מהחלון ומהדלת, בפטיש ומסור חשמלי וקריאות פרא של בני בליעל נטולי נשמה. על מצחם לא היה שום סרט ירוק. לבוש אזרחי, סתם מכנסיים וחולצה. ללא מדים שחורים, לא מצוידים בנשק חם, אבל יש להם כוונת ויש מטרה. אזרחי עזה רגילים כאלה, שיש עוד מי שמכנה אותם "בלתי מעורבים". יש עוד מי שמסוגל לגלגל אליהם חמלה.
זר קוצים כואב
אני מכירה ארבעה, אולי חמישה אנשים מניר־עוז. מכירה באמת, מריאיון או משיחה. אני מכירה הרבה יותר את המתים והחטופים מאשר את החיים. ככה יצא, ככה המציאות המטורפת יצרה. אבל הלב הזה שמשך לכאן כשכבישי הדרום עוד היו ריקים מאזרחים והאזור כולו עוד נחשב שטח צבאי סגור של תחילת מלחמה, הלב הזה מחזיר אותי לכאן פעם אחר פעם, ומרגיש כאן הכי רגוע, הכי בבית שאפשר. כאילו דורש ממני להחזיק את הזיכרון חזק, שלא יחמוק בין דפי ההיסטוריה. שלא יהפוך מהר מדי ללשון עבר.
אני לא מתעכבת יותר מדי ליד בית ביבס. לרגליים שלי יש מסלול אוטומטי משל עצמן. פעם אחר פעם הן מובילות אותי לשורת הבתים הסמוכה יותר לגדר. לקונטיינרים שנבזזו, לשער הסמוך לכרם של חיים פרי, שדרכו נחטפו כל כך הרבה מחברי הקיבוץ. לנוף החקלאי השובה לב הזה שיצר אשליית ריחוק מעזה. הרגליים מתעקשות לעמוד מול כל אלה, העיניים מתעקשות להביט אל האופק המסוכסך, אל מסלול הייסורים של מי שנלקחו ממיטותיהם, ולרגע לחיות אותם.
ובכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מצלמת את חצר הבית של יוכבד ועודד ליפשיץ, אף שכבר יש לי בדיוק את אותן תמונות, אותו תיעוד אווירה. כי איך אפשר להתעלם מגינת הקקטוסים המרהיבה שבפתח הבית. ואיך אפשר לא להסריט שוב את החצר האחורית, הסמוכה לגדר, על שלל היצירות הממוחזרות שמצליחות להעלות חיוך על פניי בכל פעם מחדש. מעין בלגן מסודר של איש ספר, עיתונאי סוציאליסט, שבהספדים השבוע שימרו את זיכרון זיקתו לעמוס וישעיהו וירמיהו, נביאי הצדק החברתי והמחאה. ולצד זאת, אמן מחזור, מחובר לאדמה וגם לקוצים המרהיבים שהיא יודעת להצמיח. ילד קשיש שבנה לעצמו מגרש גרוטאות מרהיב.
ואיך אפשר לא לצלם שוב את השלט הרחב שמורה מערבה – "גוש קטיף". זה שעודד אסף אחרי הפינוי ותלה על ביתו במיקום בולט. זה שגרם לי להשתנק בביקור הראשון, לשאול בזהירות את מארחיי על אודותיו בביקור השני, לחייך בכל הביקורים הבאים, וגם קצת לבכות ולהצטער, בלי לדעת בדיוק על מה. ואיך לסיפור הזה של עודד נותר גם סוף פתוח, בלי שנדע מה היה אומר היום. מה היה חושב יחד עם יוכבד שלו, שספדה בכאב על המכה שחטפו מהשכנים מעזה. שכנים שבגדו בכל הטוב שהיטיבו עמם בני משפחת ליפשיץ, וגדעו את היד המושטת לשלום ולשותפות ולהתחשבות ולאחווה. איך מסלול חיים שלם כל כך נותר חתום וללא חתימה?
ביום שאחרי, כאב הלוויית הביבסים חנק את הגרון. קבורת האם על הבנים הפעוטים כמו דחקה את הלווייתו הבלתי נתפסת של קשיש שנרצח בשבי. איש ספר שהיה גם קצת ילד של מגרש גרוטאות, שהיה אמור ללכת לעולמו בעוד שנים כשהוא מוקף באוהביו, בשקט, בשלווה. ילדיו הבטיחו שלעולם לא יוותרו על חלום השלום. שגרירי מדינות זרות סיפרו כמה לא הגיע לו, דווקא לו, למות ככה. כאילו יש מישהו שמגיע לו קצת.
השבוע נקבר בניר־עוז איש רוח ואדמה. אדם שהאויב הציני והאכזרי שלנו ניצל את אמונתו בקדושת החיים. לפני שהיה פעיל שלום שלוקח חולים עזתים לטיפולים בישראל, עודד היה מבוני הארץ, ממייסדי קיבוץ שהיה נתון למתקפות טרור וטילים חוזרות ונשנות, ונאחז באדמתו כמי שבטוח בה, שלא מעלה בדעתו לחשוש מהפנייה הבאה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
