יום שישי בחודש אב, שנה לפני המלחמה. מאות אנשים צועדים בחום הכבד של העוטף, עוברים ליד אשקלון, ממשיכים דרומה ונתקלים בחסימה של צה"ל. עוצר בעוטף, אי אפשר להתקרב לעזה. עוד כמה שעות יתחיל מבצע עלות השחר נגד הג'יהאד האסלאמי, ובינתיים הוטלו מגבלות תנועה על היישובים באזור. חופי הים הושבתו, הכוננות עלתה, וכוחות מילואים גויסו. פעם קראנו לזה סבב. הלוואי שהמושג הזה יעבור מן העולם.
צעדנו עם משפחותיהם של הדר גולדין, אורון שאול ואברה מנגיסטו, ועם אנשים שמובילים איתן את המאבק. היו שם אנשים ממגזרים רבים בחברה הישראלית, ממקומות שונים ברחבי הארץ. לוח השנה הראה אז על שמונה שנים להיותם בעזה. הדר ואורון כחללי צה"ל שיצאו להגן על המדינה. הדר, מפק"צ בסיירת גבעתי, נהרג בזמן הפסקת האש ונחטף לתוך מנהרה. אורון, חייל מצטיין בגולני, נהרג מעט קודם בנגמ"ש בשג'עייה וגופתו נחטפה אף היא. המחבלים הקימו כיכר ובה פסל המחזיק את הדיסקית שלו. אברה, מתמודד נפש, טיפס על הגדר בזיקים וחצה אותה. תצפיתנית התריעה, אבל כוח צה"ל שהגיע למקום טעה בו, חשב שמדובר באריתריאי ולא בלם את המעבר שלו.
השתתפנו בצעדה ההיא, כמו בעוד עצרות, מעגלי שיח והפגנות. ביקשנו להיות חלק מהמאבק שקרא לשחרר אותם מעזה כמה שיותר מהר ובאופן הכי ערכי. שוחחנו עם שמחה ולאה גולדין, דיברנו עם אביו של אברה שהלך עם מקל והסתייע במתורגמנית. הרגשנו שאנחנו בתוך משפחה מורחבת ואוהבת שנאבקת יחד כבר שנים. היה חם. מארגני הצעדה חילקו מים קרים וארטיקים כדי להקל, אולי על הנשימה ואולי על התחושה המרירה שאיש לא באמת שומע שם למעלה. שיש קונספציות שאי אפשר לשבור.
הממשלות בישראל חששו להעיר את הדוב החמאסי. הן לא הבינו, או לא רצו להאמין, שחייבים להפוך את השבויים לנטל ולא לנכס
כבר עשר שנים וחצי שמשפחת גולדין מנהלת קרב שלא שייך רק לה. לפני חמש שנים אמרה לאה גולדין: "לא מדובר במאבק אישי של משפחת גולדין, אנחנו נאבקים על האתוס הלאומי. חיילים מהקרב מחזירים בכל מצב". היא צודקת. זה לא היה צריך להיות מאבק של המשפחות, אלא מאבק מוסרי של שדרות רחבות בעם, לפחות כמו המאבק למען החטופים היום. משפחת גולדין האמיצה, הלוחמת, זו שנעשתה בעל כורחה דוגמה למסירות ולמצפון ערכי, לימדה אותנו הרבה דברים בעשור הזה. היא לקחה איתה את המשפחות האחרות והובילה את הדרך, תוך שהיא משרטטת כמה עקרונות של ברזל. ערכים שאילו היינו הולכים על פיהם, היו מסייעים לנפץ כמה מהתפיסות שהובילו אותנו לטבח שמחת תורה.
"חטיפת חיילים איננה גזירת גורל", אמר שמחה גולדין בקיץ 2019. ארבע שנים לפני מתקפת הפתע הוא כבר הבין: "אפשר לשחרר שבויים גם מבלי לשחרר מחבלים, גם מבלי לסכן חיי חייל אחד. אנחנו צריכים לשנות את המשוואה שבה חמאס חוטף חיילים והדבר מהווה עבורו נכס, למצב שבו חטיפת חיילים מהווה עבורו נטל, והוא משלם עליו מחירים פוליטיים ומחירים כלכליים. שלום תמורת שלום, הומניטרי תמורת הומניטרי". מילים פשוטות ובהירות.
המשפחה ניסתה להזיז בחזרה את מחוג המשא ומתן עם ארגון המרצחים לפרופורציה הנכונה, למקום הנכון, אל ההיגיון. למדינת ישראל היו כל כך הרבה אינטראקציות עם חמאס. בכל פעם סבב ואז הפסקת אש, או מעבר סחורות, או פתיחה וסגירה של שערי ישראל לפועלים, מעבר של מזוודות כסף, טיפול בחולים עזתים ומה לא. מדינת ישראל הייתה יכולה לעצור את הסוסים ולדרוש בתוקף את החללים בתמורה לאחד מאלה, או את הישאם א־סייד ואברה שאינם בקו הבריאות. אבל הממשלות ומערכת הביטחון חששו להעיר את הדוב החמאסי. הם חשבו שהוא ישן היטב, שאם רק יזרימו אליו את מה שהוא דורש לא ניגרר לעוד סבב. הם לא הבינו, או לא רצו להאמין, לשני הדברים שמשפחת גולדין אמרה שוב ושוב: שצריך להתמקח עם חמאס, ושחייבים להפוך את השבויים לנטל ולא לנכס. חמאס צריך לסבול בגלל הישראלים שנמצאים אצלו ולא להרוויח, אחרת הוא עלול לחטוף עוד ועוד.
"לא מדובר פה בחיי בני", אמר אז שמחה, "מדובר פה בחיי החייל הבא, המשפחה הבאה", אמר וכל כך צדק. מאות חיילים ואזרחים נחטפו כי לא השכלנו להפוך את השבויים לנטל על חמאס. ועכשיו, אחרי העסקה, העלינו את כדאיות החטיפה לשיא חדש.
נותר מאחור
לפני כמה שבועות הוחזרה לישראל גופתו של אורון במבצע אמיץ של צה"ל. מבצע שספק אם נוכל לחזור עליו כי איבדנו את האחיזה בשטח. זה היה יום של ודאות, של חיתום. התקווה שאולי בכל זאת הוא חי אבדה לנצח, אבל גופו שב לארץ. יש לו מקום בעולם. המעגל של משפחת אורון נסגר, עכשיו היא יכולה להתאבל באופן שלם.
לפני שבוע חזרו אברה והישאם בחיים. ברור שאילו טבח שבעה באוקטובר לא היה מתרחש, לו לא היו חטופים אחרים, הם היו נשארים בעזה. במהלך השנים ניסיתי להעלות את אברה למודעות של הציבור. השתתפנו בהפגנות למענו, כתבתי עליו ודמיינתי את היום שבו ישוחרר מכבלי המחבלים. והנה היום הזה בא, אבל השמחה לא שלמה. אברה והישאם חזרו במצב לא טוב. עשר שנים בידיים רעות כשהם ממילא לא בריאים בנפשם, זה דבר שמצריך התאוששות ושיקום ארוכים מאוד. הלוואי שתהיה להם תקומה. אבל למרות הכול ובאיחור גדול הם כאן.
ורק אחד מהרביעייה נותר מאחור. חלל שמשפחתו הובילה והתריעה והפצירה ולא ויתרה, ואיש לא שמע.
הייתי רוצה להגיד שצריך להביא את גופתו של הדר לישראל בגלל ההורים, האחים והמשפחה המדהימה שלו שלימדה אותנו כל כך הרבה על מוסר, מסירות והתמדה. אבל אני אשתמש במילים של ההורים של הדר. זה לא עניין אישי, זה עניין לאומי. עשר שנים וחצי הוא שם. מדינת ישראל צריכה להחזיר אותו ואת החללים האחרים לקבורה. והלוואי שסוף סוף נקשיב למה שמשפחת גולדין זעקה כל השנים ונתחיל לגבות מחיר מחמאס עבור החטופים. הגיע הזמן.
Ofralax@gmail.com
