מותו של עודד ליפשיץ בשבי חמאס הוא אחד המיצגים המחרידים ביותר בדורנו של כפיות הטובה הפלסטינית, והיו אינסוף כאלה. אלמנתו תמצתה זאת לפני שבוע בטקס במרכז פרס, כמה סמלי שדווקא שם. "עודד היה לוחם גדול ורציני לשלום", אמרה יוכבד ליפשיץ. "היו לו יחסים מאוד טובים עם הפלסטינים, ואחד הדברים שהכי כואבים לי זה שהם בגדו בו. הם הורידו אותו שאולה אחרי שכל חייו הוא לחם למענם". השבוע, בהלוויה, הוסיפה דברי הספד דומים: "חטיפתנו ומותך מערערים אותי. חטפנו מכה קשה מאנשים שעזרנו להם בצד השני".
עוד לפני מלחמת יום הכיפורים נודע ליפשיץ ז"ל כ"איש שלום בכל רמ"ח איבריו", כפי שנאמר בהלוויה, אידיאליסט חסר פשרות. בין השאר היה פעיל בולט במחאה נגד הפקעת אדמותיהם של בדואים באזור רפיח לצורך הקמת חבל ימית. הקיבוצניק מניר־עוז לא קיבל את ההסברים הממשלתיים שלחבל ימית יש גם תכלית ביטחונית: לחצוץ בין רצועת עזה למצרים.
המחאה הנמרצת ההיא נכשלה, זמנית לפחות. ב־1982 יישובי חבל ימית נעקרו על ידי ממשלת ליכוד־מפד"ל, מה שאפשר לימים לחמאס לייעל את אספקת האמל"ח שלו ממצרים, אך ליפשיץ כבר הפליג למחוזות מחאה חדשים. כפעיל שמאל וכעיתונאי ב"על המשמר" הוא נאבק במפעל ההתנחלויות הצעיר ביו"ש. ביוני 1976 פרסם מסמך שנועד להפריך את הטיעון החביב על המתנחלים הצעירים, ולפיו הם ממשיכי דרכה החלוצית והביטחונית של תנועת העבודה. אגף השמאל במפלגת העבודה הפיץ את המסמך בין חבריו, שהיו עדיין מזועזעים מפשרת סבסטיה ומהקמת עפרה. בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב הקדישו לו מושב ביום עיון על גוש אמונים.
ליפשיץ, שנכח שם אישית, טען בעצם שהקמת יישובים חדשים היא אתגר ציוני שאבד עליו הכלח. הוא קבע שלמפעל ההתיישבות הציוני לפני הקמת המדינה הייתה השפעה חלקית בלבד על אופן שרטוט גבולות המדינה, לעומת השפעתו הרבה של צה"ל. לדעתו אז, גם תרומתו הביטחונית של המפעל התפוגגה בינתיים. "עד מרץ 1948", כך כתב, "היה להתיישבות תפקיד מכריע בהגנת היישוב היהודי בארץ ישראל, אבל ערכה הצבאי ירד בהדרגה עם עליית כוחו של צה"ל והפיתוח הטכנולוגי של אמצעי לחימה, ששוב אינו מאפשר ליישוב אזרחי להתגונן בפני התקפה צבאית סדירה". הוא הזכיר את היישובים שננטשו זמנית בגולן במלחמת יום הכיפורים ("היו מטרד בלבד", סיכם), והצדיק את מסקנות צה"ל מהמלחמה, שלא לשבץ עוד את יישובי הספר במערך הצבאי. לסיכום קונן שמטעמים נוסטלגיים יש לדעת הקהל בישראל "מאגר של רגשות חיוביים" כלפי ההתיישבות ביו"ש, אף שכאמור אין בה צורך ביטחוני, לכל היותר צורך פוליטי ימני.
בדיעבד, כשאנחנו יודעים מה עלה במלחמה האחרונה בגורל ניר־עוז, היישוב הנעזב ביותר לנפשו ב־7 באוקטובר, המסמך המצהיב של ליפשיץ צובט לב. קיבוץ ניר־עוז לא הצליח להגן על עצמו מפני צבא סינוואר, כפי שליפשיץ העריך שנים רבות קודם לכן, אבל גם צה"ל לא הושיע אותו. פולשי חמאס כפרו בלגיטימיות של גבולות 49' כשפרצו אליהם, לא רק של גבולות 67'. מבחינתם, הקיבוצים וההתנחלויות הם היינו הך. בני הזוג ליפשיץ נחטפו לעזה בלי לזכור להם את חסדיהם ההומניטריים עם תושבי הרצועה. רק יוכבד זכתה לחזור בחיים, ולהגיד עכשיו מה שאמרה על בגידת הפלסטינים. דבריה ראויים לטיפול תקשורתי יסודי יותר, כמו גם דברי דונלד טראמפ השבוע בגנות ההתנתקות.
אגב, אחד מנציגי גוש אמונים באותו יום עיון נשכח באוניברסיטת תל־אביב לפני 49 שנים היה (הרב) יואל בן־נון. הוא הודה שלא בא מוכן להתמודדות עם טיעוני ליפשיץ, התמודדות שהצריכה מחקר היסטורי מוקדם, אבל לאחר שחקר ובדק כפר בהם מכול וכול. "תיאוריה מגמתית", כתב עליהם במסמך נגדי רחב יריעה שהגיש לאוניברסיטה. בניגוד לליפשיץ, בן־נון חשב ש"ערכה הביטחוני של ההתיישבות" בעינו עומד, אבל "בתנאי שהיישוב הוכן כראוי ומראש לקראת הפלישה". בין השאר הציע לחמש את היישובים בנשק אנטי־טנקי, הצעה שלמרבה הצער לא אומצה לפני שמחת תורה אשתקד, ואולי תיושם עכשיו. בכל מקרה, טען בן־נון, לא ניתן להגן על ארץ ישראל מעומק שטחה, ודאי לא מיישוב כזה או אחר. "המלחמה חייבת להתנהל על אדמת האויב", חיווה דעתו. ליפשיץ ז"ל, כידוע, האמין כל חייו בפתרונות מסוג אחר. נסיבות מותו הקטינו דרמטית את הפופולריות שלהם.
