קשה שלא להבין את תחושת חוסר האונים שחשים ישראלים ויהודים ברחבי העולם בכל מה שקשור להסברה. איך יכול להיות שאחרי הטבח הנוראי של השביעי ואוקטובר שכל העולם ראה בשידור ישיר ברשתות החברתיות, התמיכה בנושא הפלסטיני מרקיעה שחקים, זאת בעוד מדינת ישראל הדמוקרטית שלא יזמה את ההתקפה, היא זו שסופגת את כל הביקורת. האכזריות הבלתי נתפסת שראינו בעזה בעת שחרור ארונות הקבורה של שירי, כפיר ואריאל ביבס ועודד ליפשיץ–עם המוזיקה וחגיגות המוות זיעזעו כל אדם שעדיין יש בו נשמה. ובכל זאת, ההסברה העזתית מנצחת את ההסברה הישראלית.
הייאוש של מצבה של ההסברה הישראלית והתחושה שלא משנה מה, תמיד ישנאו אותנו מובנים, אבל לא מצדיקה את חוסר האונים מול גל השנאה לישראל ששוטף את העולם. כדי להבין את מערכת דעת הקהל העולמית בכל מה שקשור לישראל ולפלסטינים חשוב להבין כלל אחד פשוט, לדעת הקהל העולמית יש סינדרום אחד בעל שני צדדים בכל מה שקשור לסוגיה הישראלית – פלסטינית: סינדרום מינכן, וסינדרום אנטבה.
אנסה להסביר: כאשר נשאל על זוועות טבח מינכן ב 1972, בהם ראה כל העולם את האכזריות של הלאומנות הפלסטינית, נשאל יאסר עראפת אם ראה בכך מאורע שלילי. ערפאת השיב כי, אדרבה, זה היה דבר נהדר–"פתאום כל העולם דיבר על פלסטין", אמר עראפת. טבח הספורטאים הישראלים באוליפיאדה במינכן הוא הרגע המכונן של מפלצת התעמולה הפלסטינית. העולם לימד את הפלסטינים כי חטיפות וטבח, אכזריים ככל שיהיו, יביאו להם דעת קהל עולמית אוהדת. כמה שיותר צופים, יותר טוב. זהו המפץ הגדול של מפלצת התעמולה הפלסטינית, שהפכה טבח ורצח של ישראלים ממעשה מתועב ובלתי נסלח, להזדמנות תקשורתית להשפעה על דעת הקהל.
חמאס ידע זאת היטב ולכן בשביעי לאוקטובר הקפידו מפלצות האדם שיצאו מעזה לשדר את הזוועות שביצעו לא רק בכדי להעצים את הטרור הפסיכולגי נגד אזרחי ישראל, למלא את צמאון הדם הברברי של אוהדיהם, אלא גם בגלל שכך העולם לימד אותו מאז ימות מינכן. סינדרום מינכן הוא המציאות שבה הסוגיא הפלסטינית משדרת לעולם אלימות וזוועות נגד ישראלים והעולם משיב לה על זה עם דעת קהל אוהדת ושנאת ישראל מוגברת.
מבחינת ישראל חשוב לזכור כי מלבד החידלון והטרגדיה שבכל חולשה, כל פעם שהחמאס ואויבי ישראל מצליחים לבצע את זממם ולרצוח את אזרחי ישראל, ישראל גם תשלם על זה בזירה הבינלאומית. עם כל העוול וחוסר המוסריות שבדבר, זו המציאות ועם זה ישראל צריכה להתמודד.
ועכשיו לשאלה שמעסיקה את הדואגים לעתידה של ישראל בזירת התקשורת ובזירה הבינלאומית: איך ישראל כן מנצחת בזירת דעת הקהל העולמית. התשובה לזו היא על ידי ההכרה בסינדרום אנטבה. הייתה זו השנה 1974, שנה אחרי מלחמת יום כיפור ושנתיים אחרי טבח הספורטאים במינכן, בתאריך הרביעי ביולי בו ארצות הברית חגגה מאתיים שנה להיווסדה. למרות החשיבות העצומה שבחגיגת מאתיים שנה לארצות הברית, באותו בוקר דפי השער של עיתוני ארצות הברית עסקו בנושא אחר לגמרי–מבצע אנטבה. כל עיתון וערוץ עסקו בפלא בו ישראל הצליחה לשחרר את חטופיה ממרחק 3,600 ק"מ במבצע פתע עוצר נשימה. תרצו או לא תרצו, העולם אוהב ישראל שמדהימה את העולם בהברקותיה, ששומרת על אלמנט הפתעה, וחושב על רעיונות יצירתיים שאף אחד אחר לא חשב. מספיק לראות בתקופת מלחמת חרבות ברזל איפה ישראל קיבלה את הסיקור הכי אוהד בתקשורת בכל התקופה הממושכת הזו. לא החטופים, לא יכולות הלחימה הגלויות של ישראל, או גבורתם של הלוחמים הם שתופסים את הדמיון והרגש של הקהל הבינלאומי. דווקא סיפור הזימוניות ומכשירי הקשר של חיזבאללה שפוצצו תפסו את אהדתם גם של הערוצים העויינים ביותר לישראל.
לאויבי ישראל יש תוכנית תודעתית פשוטה מאוד שנפרסת על פני שני העשורים הקרובים. תכניתם היא ליצור דלגיטימציה לישראל, לצייר את ישראל ואת חייליה כפושעי מלחמה חסרי לגיטימציה, ולאט לאט להרגיל את העולם לדבר על היום שבו ישראל תחדל להתקיים חלילה. הזירה התודעתית הזו היא לא בעיה תקשורתית, או בעייה של דימוי בעולם. הבעייה הזו היא בעיה קיומית וחובה על ישראל להילחם בה כמו בכל הזירות. האופן המוכח היחיד שבו ישראל מנצחת בזירה העולמית, זו הישראל שמחוץ לקופסא–ישראל של מבצע אנטבה, של מבצע ארנון לחילוץ החטופים, ישראל שמפוצצת את הזימוניות של החיזבאללה, ישראל של המסתערבים ושל פאודה, ישראל ששוב ושוב ושוב מדהימה את העולם בדברים שאף אחד לא העלה על דעתו. אם תרצו את זה בלשון המקרא, ישראל שמנצחת בזירת דעת הקהל העולמית זה ישראל של "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד', ו')
האם זה אומר עכשיו שעל המוסד להוציא מבצעים שמבוססים על מה ילך טוב בנטפליקס וברשתות? וודאי שלא. אבל זה תמריץ נוסף ותזכורת למערכת הביטחון לחפש תמיד פתרונות חדשים, אמיתיים, ויצירתיים שידירו שינה מעיני שונאינו, ושיזכירו לעולם שהראש היהודי לא הולך לשום מקום ושעם ישראל בארץ ישראל כדי להישאר.
