קשה להעביר לאנשים מבחוץ עד כמה ישראל נשלטת על ידי פקידים לא נבחרים. זה נשמע פנטסטי מדי. כל כך פנטסטי למעשה, שאפשר לתאר את המצב בצורה הטובה ביותר כ"סוריאליזם משפטי".
השליטים שלנו נשמעים כאילו הם מדברים בשפה של פוליטיקה ומשפט, אבל הרבה ממה שהם אומרים לא הגיוני בכלל. קחו לדוגמה את פרשת עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במשפטו שלו.
אף על פי שישראל נמצאת במלחמה בכמה חזיתות, השופטים המנהלים את המשפט הזה מאלצים את ראש הממשלה להעיד שלושה ימים בשבוע, מדי שבוע, כי לטענתם – מדובר ב"אינטרס ציבורי" להביא את המשפט לסיומו המהיר. לכן, קביעת המספר המדויק של הסיגרים שקיבל מר נתניהו כמתנות מחברים נמצאת בעדיפות גבוהה יותר מאשר ניהול המלחמה שלו.
השופטים יודעים כמובן שהם לא ישלמו מחיר על הגדרתם המתנשאת של "האינטרס הציבורי", שהציבור עצמו ללא ספק היה דוחה. כי הדיפ סטייט של ישראל הגשים את חלום הבירוקרטים משחר הבירוקרטיה: הפרדה מוחלטת בין סמכות לאחריות. השופטים יודעים שאם סדרי העדיפויות השגויים שלהם יעכבו את המאמץ המלחמתי, יהיה זה ראש הממשלה – ולא מי שכפה אותם עליו – שישלם את המחיר הפוליטי.
בשלב המאוחר הזה של המשחק, אפשר לשער שזו בדיוק המטרה של כל התרגיל שלהם. כי משפט נתניהו אינו הליך פלילי אמיתי. הוא אמצעי לעשות את מה שבחירות לא יכלו: להעביר אותו מהשלטון. זוהי זירה של מאבק העליונות בין הדמוקרטיה מחד לדיפ סטייט מאידך.
האם ביהמ"ש יכול להמציא סמכות שהוא לא יכול לעקוף?
לוח הזמנים המדויק שהטילו השופטים על ראש הממשלה הוא פחות שיקוף של אינטרס ציבורי מוחשי, ויותר חלק ממלכודת שהמשפטנים החכמים שלנו טמנו לנתניהו. אתם מבינים, הם המציאו משהו שהם מכנים "חוסר-כשירות מהותי".
בניגוד למשמעות המפורשת של סעיפי חוסר-כשירות בחוקי הדמוקרטיות המערביות, כולל אלו בארה"ב ובישראל, הגאדג'ט השיפוטי הקטן והמועיל הזה מרחיב את הרעיון של חוסר-כשירות רפואית לתחום של סכסוכים בתזמון. לפי האברקדברה החדשה הזו, אם נתניהו טוען שהתייצבות בבית המשפט שלושה ימים בשבוע פוגעת ביכולתו לנהל את המלחמה, אזי היועצת המשפטית לממשלה יכולה להכריז עליו כ"בלתי-כשיר מהותית" למלא את תפקידו, ובכך לבטל את תוצאות הבחירות החוקיות.
במילים אחרות, באמצעות נשימתה הבירוקרטית בלבד, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה יכולה להדיח ראש ממשלה מכהן כדי להצדיק את דעתם של שלושה שופטי מחוזי בתל אביב לגבי מהו האינטרס הציבורי. אם אתם חושבים שזה ממש מטורף, ייתכן שזה מפני שזה אכן כך.
אולם מכיוון שאנו במלחמה, זו לא בדיחה. נשיא מדינת ישראל, שתפקידו הוא טקסי ברובו, יכול לשים קץ לכל הסאגה הזו בכוח החנינה שלו. אך אנו שוכחים שגם הוא שייך לאותה אליטה שסירסה את הפוליטיקה האלקטורלית שלנו. אז, עזרה מכיוונו של יצחק הרצוג כנראה לא תגיע.
אבל כל זה הוא רק קצה הקרחון. כי מחוץ לחדר שבו מתנהל משפט נתניהו, הדמוקרטיה עצמה כבר הוכרזה כבטלה ומבוטלת באופן רשמי. תחת עננה כבדה של מונחים בעלי צלילים משפטיים, שופטי בית המשפט העליון בישראל הסירו את הריבונות עצמה – כלומר את כוח ההכרעה הסופית על כל תחום המשפט והפוליטיקה – מזרועות השלטון הנבחרות – והעבירו אותה לעצמם.
בית המשפט העליון השלים את המהלך הזה במהלך המלחמה, כשהפעיל כוח חדש שהמציא לעצמו: ביקורת שיפוטית על מה שיש לנו כחוקה. כעת הוא בעמדה לקבוע את כללי המשחק הפוליטיים, לא רק את התוצאות הקונקרטיות שלו. על בסיס מה, אתם עשויים לשאול, יכולים שופטים לבטל סעיף חוקתי? ובכן, אברקדברה! על "עקרונות היסוד של המערכת" הבלתי כתובים. מהם העקרונות הללו? מסתבר שצריך הכשרה מיוחדת כשופט כדי להסיק אותם. או, במילים אחרות, הם מה שהשופטים אומרים שהם.
תוסיפו לכך את העובדה שלשופטי העליון יש דה-פקטו סמכות וטו על מינוי מקורבים משלהם, כמו גם על כל מינוי אחר של שופטים לערכאות הנמוכות יותר, ותראו שהדמוקרטיה נוספה במלואה על ידי עריצות של זרוע ממשלתית אחת שלא נבחרה, שמחזיקה כעת באופן רשמי בכוח מוחלט, כוח שכנגדו אין מערכת של בלמים ואיזונים.
אבל זה לא רק שמדובר בזרוע שלא נבחרה; מדובר בזרוע בלתי ניתנת לבחירה. הדעה הפוליטית החציונית של בית המשפט העליון שלנו – כך נראה הוגן לנחש, היא סביב זו של מרצ – מפלגה שנמצאת בשמאל הכל כך רחוק שהיא לא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות ולא נכנסה לכנסת. לפיכך, השאלה היחידה שנותרה לגבי המערכת הפוליטית הישראלית, היא האם בית המשפט העליון יכול להמציא סמכות שאינו יכול לעקוף. נראה שכל שאר המחלוקות טופלו לשביעות רצונם של השופטים, הגנרלים והפקידים שלנו.
כל זה לא קרה בן-לילה. כמו טרגדיה יוונית קלאסית, היא התגלגלה בשלוש מערכות. מערכה ראשונה: מ-1977, כשהשמאל איבד את השלטון לראשונה, ועד למשפט נתניהו. מערכה שנייה: מפתיחת המשפט ועד תבוסתה של הרפורמה המשפטית שהופסקה כעת. ומערכה שלישית: המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר. בדיעבד, נראה שהסוף היה בלתי נמנע. אבל הוא לא היה. זה גם לא ממש הסוף. כי כל המבנה לא יכול להחזיק – ואכן לא יחזיק – עוד הרבה זמן.
מערכה ראשונה
בפעם הראשונה שהשמאל הפסיד בבחירות ב-1977, הוא החשיב את תבוסתו כמקרה בלבד. כמו ניצחונו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב-2016.
אבל ב-1981, כמו הדמוקרטים אחרי ניצחונו השני של טראמפ ב-2024, השמאל הבין שאולי הוא לא יוכל לנצח שוב בבחירות בעתיד הקרוב, אז הוא תכנן תוכנית ב'. אני מכיר את זה מקרוב, שכן התחלת התוכנית הזו נדונה בקול רם בסלון ילדותי, בזמן שאחותי ואני ניסינו לישון.
ההורים שלי נשארו דמוקרטים בלבם ומעולם לא קנו את זה, אבל האליטה הבירוקרטית השמאלנית הירושלמית הישנה, שאבי היה חבר בולט בה, הייתה נחושה. הם החלו לבסס את כוחו של השמאל בבירוקרטיה, מתוך מחשבה ש"מבוגרים אחראיים" חייבים להישאר בשליטה, פן החובבנים הפרועים מימין יגרפו את ישראל לתהום הפאשיזם. תוכנית זו פגשה את שאיפותיו הבלתי מוגבלות של שופט אחד חסר מצפון בשם אהרון ברק, אותו כינה פעם השופט רוברט בורק: "שודד ים שיפוטי".
בית המשפט טיפח בעלי ברית בשאר זרועות הממשל, לא כל שכן משרד פרקליט המדינה והתובע הכללי (שהוא גם היועץ המשפטי לממשלה). כך שכאשר פוליטיקאי הגה רעיון כיצד להגביל את כוחה של הרשות השופטת וזרועותיה ברשות המבצעת, לא פעם הוא התמודד פתאום עם אישומים פליליים. לבית המשפט העליון כממשלת-על היו אוכפים משלו: התביעה של המדינה הייתה המשמר הפרטוריאני שלה.
נתניהו התרחק מהמאבק הזה ובמקום זאת ריכז את רוב הקריירה שלו בכלכלה; בפירוק מלכודת הסכם אוסלו, שאליו הוביל השמאל את ישראל; בטרור בכלל; ובאיראן בפרט. "אי הלחימה" הישירה הזו בין נתניהו לספסלי ביהמ"ש התקיימה שנים רבות. עד שראש הממשלה ביצע טעות גורלית בדמות ניצחון במערכת בחירות אחת יותר מדי.
הייתה זו שנת 2015, והשמאל היה באותה נקודה בייאוש מוחלט. נראה היה שהאליטות השמאלניות בישראל החליטו בתגובה להפעיל את החוק כדי להשיג את מה שלא יכלו באמצעות ניצחון בבחירות הוגנות וחופשיות. הרעיון לא היה חדש, אבל הפעם התקשורת, בעיקר, הניעה את המאמץ תחת התואר "עיתונות חוקרת".
כמו במקרה של טראמפ וסאגת ה"רוסיה-גייט", כך גם במקרה של חקירות נתניהו, כלבי השמירה של הדמוקרטיה – העיתונאים – התבררו ככלבי התקיפה של הבירוקרטיה. אבל צריך להיזהר לא לקחת את המטאפורה הזו רחוק מדי, כי זה לא מדויק שהעיתונות הפכה ליד ימינן של רשויות אכיפת החוק. זה דווקא – או, לפחות, גם – הפוך: רשויות אכיפת החוק הפכו לזרוע החקירה הענקית של העיתונות. כפי שהיה נכון לגבי "רוסיה-גייט", משטרת ישראל ופרקליט המדינה לא אספו ראיות למשפט פלילי אלא יותר ייצרו לכלוך פוליטי עבור הדלפות לעיתונות.
הרעיון היה לפגוע במועמד בתחום דעת הקהל ובסקרים. כעת אנו יודעים זאת בוודאות כמעט, כי אנו רואים איזו דייסה דקה הם באמת כתבי האישום הללו. ברור שהם לא נועדו לעמוד בתהליך המשפטי. אפילו השופטים הזהירו את הפרקליטות שהאישום החמור היחיד שלה נגד נתניהו – שוחד – אינו נתמך בראיות וכי עדיף שתחזור בה מכתב האישום המסוים הזה. עד כה, הפרקליטות לא נענתה לעצה.
מערכה שנייה
לאחר שפגעה בנתניהו בסקרים במשך כמה סבבי בחירות, הגלגל החל להסתובב לאחור. ברגע שציבור הבוחרים הימני הבין שמדובר בניסיון הפיכה שניצל לרעה הליך פלילי, התמיכה בו התחזקה מחדש. יתרה מכך, הרבה מאוד אנשים בימין התעוררו למה שהיה עד כה העברת כוח חשאית והדרגתית מפוליטיקאים לפקידים.
כך החל להתגבר הלחץ לרפורמות משפטיות שיחזירו את מאזן הכוחות בין זרועות השלטון שלנו. יריב לוין, חסיד ותיק של קריאה לרפורמות משפטיות, הגיע למקום השני אחרי נתניהו בפריימריז בליכוד. המסר של מרכז הליכוד היה ברור.
עבור נתניהו זו הייתה דילמה רצינית. משפטו עורר את הרצון לרפורמה. אבל הרפורמה תצטייר בקלות על ידי מתנגדיו כניסיון לחלץ אותו מציפורני הייסורים המשפטיים שלו (מה שבמציאות שום רפורמה לא יכלה לעשות, שכן משפט זה כבר היה בעיצומו). אבל זה היה רצון מצביעיו, והוא הלך איתו.
לוין, שהפך לשר המשפטים בממשלת נתניהו, פרש את הרפורמה שלו בנקודות ב-4 בינואר 2023. הוא הסביר זאת בפירוט רב יותר בפודקאסט ה-Gatekeeper שלי, וישראל כולה זכתה לשיעור בלתי נשכח על היכן שוכן הכוח האמיתי במדינה.
בתגובה, לא רק מערכת המשפט הכריזה – באופן מאוד לא ראוי – מלחמה על הרפורמה שאמורה הייתה להגדיר את גבולות כוחה. זו הייתה אליטה חברתית שלמה, שבפתאומיות גילינו שהיא עדיין מאוד במעמד השליט. פקידים בדימוס, בעיקר מצה"ל, המוסד והשב"כ, הובילו את המחאה. חיילי מילואים בכירים בצה"ל בתפקידים מכריעים איימו לפרוש אם הרפורמה לא תיעצר, וחלקם אף עשו זאת.
כולם זכו לעידוד על ידי המיינסטרים התקשורתי. הם גם זכו לעידוד עדין, אך ברור, על ידי ראשי מערכת הביטחון בפועל, שסירבו לעצור את המרד. גרוע מכך, אותם ראשי צבא, שירותי מודיעין ומשטרה סירבו להתחייב בפומבי לציית לממשלה הנבחרת, כפי שהחוק קובע בבירור, במקרה של משבר חוקתי (כלומר אם מערכת המשפט תבטל את הרפורמה שניסתה להגביל את כוחה).
ואז היה גם הכסף, כמובן. ארגונים לא ממשלתיים שמאלניים הזרימו לתנועת המחאה סכומי מזומן חסרי תקדים (רובם מכספי מס אמריקנים, כפי שאנו יודעים כעת, הודות למשרד היעילות הממשלתי של ארה"ב).
המפגינים כיסו שלטי חוצות ענקיים באזהרות גרפיות על מלחמת אזרחים קרבה, אלא אם "ההפיכה", כפי שהם כינו את הרפורמה, תיעצר. הקואליציה בראשות הליכוד, נאמר לנו, הולכת לבטל את הדמוקרטיה ולהחליף אותה בדיקטטורה פשיסטית-משיחית. המשטרה, שהברנז'ה שלה שייכת לאותה אליטה, לא עשתה דבר כדי לדכא את ההתפרעויות, את חסימות הכבישים והאלימות נגד פוליטיקאים מהימין. העובדה שממשל ביידן הבהיר שהוא בצד של המפגינים לא פגעה במאמץ, כמובן.
במרץ 2023, שר הביטחון דאז יואב גלנט הצטרף למרד של חיילי המילואים במקום לעצור אותו. זה שיתק מיד את הרפורמה, מכיוון שהקואליציה לא תסתכן בכך שהזרוע החזקה ביותר של הבירוקרטיה הממלכתית, מערכת הביטחון, לא תציית לממשלה הנבחרת.
למרות שהם כנראה לא היו מעזים להמשיך באיומים שלהם, לרגע באותו זמן, נראה היה שהם עלולים. חמאס בהחלט חשב שצה"ל מתפרק. השימוש בנשק הזה של האליטות המזדקנות שלנו – האיום לנטוש את חובת השירות הצבאי – כנראה לא ייעשה שוב לאחר שכולנו ראינו את המחיר היקר ששילמה ישראל עליו.
מערכה שלישית
לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, אפשר היה לצפות שהבירוקרטיה תצופף שורות עם הממשלה הנבחרת ותעזור לה לנצח במלחמה. במובנים מסוימים, זה קרה; באחרים, לא. זה לא מפתיע את אלה שזוכרים היכן החל הקרע ועל מה הוא היה: בניית אלטרנטיבה לפוליטיקה אלקטורלית עבור השמאל, שעדיין האמין במה שנקרא "פתרון שתי המדינות".
אז זכינו לשיעור נוסף לגבי עד כמה הדיפ סטייט היה מסונכרן היטב עם בעלות בריתו – תנועת המחאה, התקשורת, פוליטיקאים שמאלנים, ובעיקר, ממשל ביידן לשעבר. כולם התגייסו למטרה למנוע בדיוק את מה שנתניהו תמך בו: ניצחון מוחלט. הם רצו ניצחון פחות בהרבה מזה, או אפילו איזשהו שוויון, כדי שניתן יהיה לאלץ את שני הצדדים לקבל כפייה אמריקנית. שכן אם יש דבר אחד שהשמאל בישראל יודע בוודאות, זה שאג'נדת השלום שלו לעולם לא תוכל לנצח שוב בבחירות במדינה.
כל השחקנים השונים הללו יצאו אפוא לפעול להצלת אשליית שתי המדינות מהמכה של 7 באוקטובר, שעמדה לשכנע כל ישראלי שעדיין מתלבט שאין פרטנר לשלום בצד השני. כך, כולם הלכו יחד עם הניסיון האמריקני לארוז מחדש את "פתרון שתי המדינות" – או, לפחות, דרך מדומיינת אליו – כחלק מעסקה מקיפה לסיום המלחמה. אז, שוב, התוכניות של כל הכוחות השונים הללו התכנסו סביב המטרה של סילוק נתניהו, במקום להתאגד סביב המטרה להביס את חמאס.
אותה ברנז'ה בלתי כפופה מימי הרפורמה גררה עכשיו רגליים באופן מסונכרן עם ממשל ביידן, כדי למנוע מישראל לנצח יותר מדי. הם התנגדו לכניסה לרפיח; הם תמכו בעסקת חטופים פזיזה בזמן שחיזבאללה עדיין יושב על גבולנו הצפוני; ואז הם ניסו לעצור את מבצע הביפרים (כולל באמצעות הדלפות מסוכנות לתקשורת), כמו גם את חיסול מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה.
הם גם קראו ל"תוכנית ליום שאחרי" בעזה – לשון מכובסת לקבלת התוכנית האמריקנית להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועה, ובכך ליצור מחדש הנהגה פלסטינית מאוחדת שתוכל לאחר מכן לחזור למסלול שתי המדינות. הברנז'ה הייתה מותאמת יותר לרצונם של אנתוני בלינקן וג'ו ביידן מאשר לתוכניות של ממשלתה.
נתניהו לא יכול היה סתם לפטר אותם. הוא היה צריך אותם כדי לנהל את המלחמה. הוא ידע שבית המשפט יעמוד לצדם אם יתן לו תירוץ לעשות זאת. לכן הוא התרחק מכל דבר שעלול להפוך לנקודת פיתול. זה לא אומר שהמתנגדים שלו החזירו לו טובה עם הפסקת אש מצדם. להיפך, הם נתנו סיוע לגלגל החדש של תנועת המחאה, כעת במסווה של קואליציה, כדי להחזיר את החטופים "עכשיו!".
והכי חשוב, בזמן שכולנו היינו מרוכזים בעזה, בית המשפט העליון תקע את המסמר האחרון בארון הקבורה הדמוקרטי של ישראל: הוא ביטל את החלק היחיד ברפורמה שהכנסת העזה להעביר, ובכך ביסס את סמכותו לביקורת שיפוטית על תהליך ניסוח חוקה. כתוצאה מכך, פשוטו כמשמעו, אין דבר שרשויות השלטון הנבחרות יכולות לעשות כעת שבית המשפט אינו יכול לבטל.
עד כה, נתניהו — שבנוסף לכל השאר מתאושש מניתוח שעבר לאחרונה — הצליח לנהל מלחמה מוצלחת מול אויבי ישראל, בעוד האליטות של ישראל מנסות לנצל את המלחמה הזו כדי להפילו, גם על חשבון הניצחון.
בהתחשב בכך שכל זה נעשה מול ניסיונות אמריקניים לסיים את המלחמה ללא ניצחון, הדבר נראה כמעט על-אנושי (אף ראש ממשלה ישראלי לא עמד בלחץ אמריקני כזה במשך זמן כה רב). כיצד, אם כן, הצליח נתניהו לבצע זאת, ולעשות זאת ממש באותו זמן שהדיפ סטייט השלים את השתלטותו הפורמלית על השלטון?
אפילוג
התשובה לשאלה זו תגלה לכם גם מדוע הניצחון הפורמלי של הדיפ סטייט חייב להיות ניצחון פירוס. כי בדומה לטראמפ, נתניהו הוא "טריבון הפלבאים" של ימינו. הוא שואב את כוחו ממשהו לא מוחשי שביורוקרטים, למרות שהם חסינים תיאורטית מפניו, בכל זאת חוששים ממנו בצדק: תמיכת הציבור. ומה שהציבור בישראל תומך בו כעת הוא ברור ופשוט: ניצחון על חמאס, חיזבאללה ובעיקר על תוכנית הגרעין של איראן.
נתניהו התגבר על כל המכשולים, כי הוא היה ברור לגבי הניצחון לאורך כל הדרך. ואם הוא ינצח במלחמה, ינצח את היום. אם הוא אכן יעשה זאת, הרבה דברים הולכים להשתנות. הסיכוי הוא הרבה יותר סביר כעת, כאשר מה שהחזיק את הדיפ סטייט של ישראל בשלטון נעלם. ממשל ביידן חתר ישירות תחת הריבונות הדמוקרטית של ישראל ותמך בדיפ סטייט המרדני באינספור דרכים, עם גזרים פיננסיים ופוליטיים כאחד, כמו גם מקלות סנקציות שערורייתיות. ממשל טראמפ חייב להוציא את התקע מיד מכל פעילות חתרנית שכזו.
ברגע שזה יקרה, ואם נצא מנצחים, הישראלים חייבים להתחיל להבין באיזו מידה האליטות החלישו את ההרתעה שלנו לפני המלחמה ואז חיבלו במאמץ המלחמתי עצמו. בשלב הזה, כל לוח השחמט של הפוליטיקה הישראלית ייזרק הצידה.
כי אז כוחו של הדיפ סטייט, עם סדרי העדיפויות הפרוגרסיביים שלו, יהיה הנושא המרכזי של הבחירות הבאות שלנו. ואם יש דבר אחד שהפקידים אף פעם לא רוצים, זה להיות המוקד של בחירות לאומיות. שום דבר לא מפחיד אותם יותר מ-"Vox Populi, Vox Dei, או בעברית – "קול המון כקול שדי".
