אם כבר יש מחלוקות בעם ישראל, עדיף שהן יעסקו בשירה. ואם כבר חולקים בדברי שירה, מה טוב יותר מפלפולים על כוונת המשורר הלאומי בכבודו ובעצמו? בעקבות רצח ילדי משפחת ביבס, רבים ציטטו השבוע את השורה המפורסמת של ביאליק, "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן". בין המצטטים היו אביגדור ליברמן, יועז הנדל, יעקב ברדוגו, ליאת רון, הרב בני קלמנזון, גדעון דוקוב בעיתון זה, ואפילו אוהדי בית"ר ירושלים. המילים שכתב ביאליק בשירו "על השחיטה", אופפות את המלחמה כולה. הן נכתבו על פגזים ועל קירות בעזה, וראש הממשלה נתניהו ציטט אותן בהכרזת המלחמה המצולמת שלו כבר בליל 8 באוקטובר.
השיר של ביאליק נכתב לפני 122 שנה, לאחר פוגרום קישינב, וצץ לא פעם בהקשרים אקטואליים כואבים של העם היהודי. אבל בשנים האחרונות החלה תופעה קבועה: אחרי המצטטים, מגיעים המצקצקים. אלה לובשים ארשת ספרותית רבת חשיבות, מסדרים את הפפיון, יונקים מן המקטרת, ופונים להסביר להמון הנבער שנשמטה לו השורה הקודמת בשיר, "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!". אהה, "ביאליק מזהיר מנקמה. הוא מבקש להשאיר את הפצע פתוח כדי שהעולם לא יוכל להסיט מבט", ציטטו השבוע בתוכנית בדיקת העובדות המצוינת "מהצד השני" את יהודית דנון, מנהלת הארכיון של בית ביאליק.
אריאל וכפיר. צילום: איתן אונר
אבל נדמה שהפעם בדיקת העובדות כשלה. שוחחתי עם דנון והיא הסבירה שדבריה לא הובנו כהלכה. ואני מאמין לה, כי מצאתי טור שכתבה בתחילת המלחמה. בנובמבר 2023 הופצה ברשת תמונה של קיר בבית ספר בעזה, שלוחמי גבעתי כתבו עליו: "נקמת דם ילד יהודי עוד לא ברא השטן". באתר ארכיון ביאליק כתבה דנון מאמר קצר על מקור הציטוט, ועשתה בעצמה את הקישור בין השורה של ביאליק למרצחי חמאס, תחת הכותרת: "מקישינב לבארי, ממרתפים לממ״דים, ומיהו אותו ילד קטן שאת נקמתו לא ברא השטן". עוד נחזור אל הטור הזה.
מה שמדהים בסיפור הזה, אגב, הוא עד כמה רלוונטי העיסוק בכוונת המשורר בשורה משיר כל כך ישן. ברור שאנשים בסך הכול מבטאים את תפיסת עולמם, והחרוז של ביאליק מספק להם קולב להיתלות בו. ובכל זאת, כל אחד רוצה להוכיח שהמשורר הלאומי היה בצד שלו.
אז באיזה צד היה ביאליק? תזכורת היסטורית קצרה: בפוגרום קישינב, שפרץ בשביעי של פסח 1903 ונמשך יומיים, נרצחו 49 יהודים ונפצעו 500. היו לפניו ואחריו פוגרומים דומים ואף קשים יותר, אבל משום מה דווקא הפרעות האלה עשו כותרות בכל העולם וזעזעו רבים במערב. קישינב הפכה לסמל. כעבור זמן קצר פרסמה "אגודת הסופרים באודסה" כרוז שניסח אחד העם, ובו נקראו היהודים להתארגן להגנה עצמית: "חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם… רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים. חִדלו מבכי ותחנונים, חִדלו מלפרושׂ כפיכם על שונאיכם מנַדֵּיכם כי יבואו ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!"
אחרי שביסס בבתים הקודמים את הזעם על הצדק האלוהי שלא מופיע, ביאליק לא מוכן לשמוע עוד מישהו מתפלל שכוחות רוחניים כלשהם יבצעו עבורו את הנקמה
באווירה הזאת נשלח גם המשורר חיים נחמן ביאליק בראש משלחת כדי לתעד את זוועות קישינב ולגבות עדויות מהניצולים. הוא חזר משם עם תמונות ועם יותר מארבע־מאות עמודים של ספר־זיכרון, שראו אור רק מאה שנה אחר כך, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בזמן אמת התפרסמו שני שירים פרי־עטו של ביאליק על הטבח: "על השחיטה", שנכתב בבולמוס יצירתי מיד לאחר היוודע החדשות הקשות מקישינב, ופואמה ארוכה ומלאת תיאורי זוועה וזעם בשם "בעיר ההרגה" (שפורסמה בהתחלה תחת השם "משא נמירוב"). גם קורא חובבן כמוני יכול לקרוא את שני השירים ולהתרשם בעצמו מהאווירה שבה נכתבו.
את "על השחיטה" פותח המשורר הלאומי בקריאה לא־ל, שבו הוא לא מאמין: "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי! אִם יֵשׁ בָּכֶם אֵ־ל וְלָאֵ־ל בָּכֶם נָתִיב – וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו". הדבר אופייני לביאליק, בחור הישיבה מוולוז'ין שמעולם לא השתחרר ממטען הדתל"שיות. בהמשך הוא מזהיר את הא־ל ש"אִם יֶשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!" משום שאם בכוונתו להופיע רק כשזה כבר מאוחר מדי – הא־ל עצמו יקולל. "אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ, הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – יְמֻגַּר נָא כִסְאוֹ לָעַד! וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ". השמיים יירקבו כי אין בהם צדק, והרוצחים יינקו מעוונם. ואז מגיע הבית האחרון:
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
שוב, אני הדיוט גמור, אבל קשה להחמיץ את הרפרנס ל"נקום נקמת דם עבדיך השפוך". אחרי שביסס בבתים הקודמים את הזעם על הצדק האלוהי שלא מופיע, ביאליק לא מוכן לשמוע עוד מישהו מתפלל שכוחות רוחניים כלשהם יבצעו עבורו את הנקמה. הוא מקלל את "הָאוֹמֵר נְקֹם" שלא לוקח את גורלו בידיו, כי נקמה כזאת עוד לא ברא השטן. השמיים נרקבו בבית הקודם, והדם השפוך ייקוב את התהומות, מקום מושבו של השטן. טוב, אולי גלשתי קצת לשיעור ספרות, אבל תסכימו לפחות שביאליק לא קורא כאן נגד נקמה. קריאה כזו היא חסרת היגיון ברצף של השיר.
"על השחיטה" בערבית
לא השתכנעתם? בואו נלך לשיר השני שפרסם ביאליק בעקבות הפוגרום. "בעיר ההרגה" הוא מפורש ובוטה יותר. בטקסט כמו־נבואי, ביאליק מלא זעם על הא־ל שלא שמר על בניו, ושולח חיצי תסכול כואבים דווקא לעבר אחיו, קורבנות הטבח, ש"מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ, וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ". הוא מבכה את אש הנקמה שכבתה בחזם של היהודים: "וְאֶל לְבָבָם תַּבִּיט – וְהִנּוֹ מִדְבָּר וְצִיָּה, וְכִי תִצְמַח בּוֹ חֲמַת נָקָם – לֹא תְחַיֶּה זֶרַע, וְאַף קְלָלָה נִמְרֶצֶת אַחַת לֹא תוֹלִיד עַל שִׂפְתֵיהֶם. הַאֵין פִּצְעֵיהֶם נֶאֱמָנִים, וְלָמָה תְפִלָּתָם רְמִיָּה?" יש פה קריאה ברורה נגד האפאתיות וההשלמה של יהודים גלותיים עם גורלם כנטבחים נעדרי תחושת נקם.
איש העלייה השנייה שלמה צח תיאר: "את 'משא נמירוב' של ביאליק קראו לאור נרות בכל בתי המדרשות, והאגרופים נקפצו מעלבון, אולם גם מרֶגש נוסף, חדש, שלא נודע עוד כמוהו – רגש מרד אדיר"
עדיין לא מסכימים? אז הנה המשוררת וחוקרת הספרות ד"ר רבקה איילון. כשהוויכוח על "נקמת דם ילד קטן" צץ באחד הסבבים הקודמים מול עזה, כתבה ד"ר איילון ב"הארץ" שהפרשנות של השיר הזה כהתנגדות של ביאליק לנקמה היא "קריאה שרירותית" ו"מוטעית", והציעה פרשנות אחרת: "להבנתי יוצא מן השיר שנקמה, גם אם תתבצע, אינה יכולה לכסות על הדם שנשפך, אך אין כאן קריאה נגד נקמה. המשכו של השיר, 'וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם!… / וְאָכַל בַּחֹשֶֹךְ וְחָתַר שָׁם / כֹּל מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים', משמעו שהרֶשע חוזר אל מְבצעו… יתר על כן: בפואמה 'בעיר ההרגה' שנכתבה גם היא בעקבות הפוגרום בקישינב, יש אפילו קריאה לנקיטת אלימות".
ואם גם זה לא מספיק לכם כדי להשתכנע שביאליק לא התנגד לרעיון הנקמה, קראו את "משירי בר כוכבא" שלו, שנכתב כמה שנים קודם:
אֵין זֹאת כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ / אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ / וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה / אֶת דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא נְרַחֵמָה, / אִם נֵעוֹר כָּל הַגּוֹי וַיָּקָּם / וַיֹּאמַר: נָקָם!
נשארתם בספק? יש גם "ידעתי, בליל ערפל" שנכתב שלוש שנים אחרי "על השחיטה". גם כאן מופיעים כישלונו של הא־ל ורמייתו של הצדק. גם כאן קברי החללים ודמם עומדים כעדים וכאות קין. וגם כאן, ובכן, קריאה לנקמה.
וְנֶהְפַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְכֶתֶם דִּמְכֶם הַנָּקִי / אוֹת קַיִן עַל מֵצַח הָעוֹלָם וְאוֹת כִּשָּׁלוֹן / לִזְרֹעַ אֱ־לֹהִים הַשְּׁבוּרָה / וְכוֹכָב אֶל כּוֹכָב יֶחֱרָד: הִנֵּה הַשֶּׁקֶר הַנּוֹרָא! / הִנֵּה הַיָּגוֹן הַגָּדוֹל! / וְאֵ־ל נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג / וּבְחַרְבּוֹ הַגְּדוֹלָה יֵצֵא.
אכן, יש לביאליק גם יצירות שאפשר לזהות בהן דווקא אזהרה מפני היצמדות בלעדית לדרך הנקמה (הבולטת שבהן היא "מגילת האש"), אבל השירים על קישינב הם לא מקרה כזה. לבני התקופה זה היה ברור כשמש. איש העלייה השנייה שלמה צח תיאר מניין נבעה ההתפרצות הציונית של בני דורו: "את 'משא נמירוב' (כאמור, השם הישן של 'בעיר ההרגה') של ביאליק קראו לאור נרות בכל בתי המדרשות, והאגרופים נקפצו מעלבון, אולם גם מרֶגש נוסף, חדש, שלא נודע עוד כמוהו – רגש מרד אדיר. אז חרקו השיניים בפעם הראשונה, כאשר לא חרקו עוד זה אלפי שנים. 'לא ניתן! נגן על עצמנו!'".
גם בדברי ימיה של מדינת ישראל, השורה "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" שימשה לא פעם כקריאה לנקמה בעקבות רצח יהודים חפים מפשע. מפגינים ציטטו אותה מחוץ למשפט אייכמן, הכותרות זעקו אותה אחרי פיגוע האוטובוס באביבים, וראש הממשלה בגין קרא אותה מעל קברם של ילדי משפחת הרן בנהריה. ב־1971 רצחו מחבלים משג'עייה את שני ילדיהם הקטנים של משפחת אָרוֹיוֹ. התובע במשפט, יצחק אקסל, תרגם את "על השחיטה" לערבית, וקרא אותו במלואו לפני שלושת המחבלים בנאומו המסכם. המחבלים נידונו למאסר עולם, ושוחררו לאחר מכן בעסקת ג'יבריל ב־1985.
נצרבו בזיכרון האומה
את הראיות החזקות ביותר לכך שהמשורר ב"על השחיטה" אכן זועק לנקמה, סיפק דווקא אותו טור של יהודית דנון, מנהלת ארכיון ביאליק, שפורסם בתחילת המלחמה. "עוצמתן המטלטלת של המילים שנצרבו לנצח בזיכרון הקולקטיבי של הציוויליזציה היהודית", פתחה דנון, "הפכו למרבה הזוועה רלוונטיות מתמיד בדיוק 120 שנה לאחר שנכתבו בפרוץ מאורעות שבעה באוקטובר 2023". והיא עוברת מיד לציטוטים שמוכיחים את הרלוונטיות הזאת, למשל הדברים שנשא המשורר הלאומי בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית ב־1925: "קיומנו בגלות גבורה פאסיבית היא, ואנו תאבים גבורה אקטיבית וזו אפשרית רק בארץ ישראל".
דנון ממשיכה ומתארת: "רצח בדם קר של נשים תינוקות וקשישים, שריפת בתים על יושביהם, התעללויות, אונס ברוטלי, מיתות שונות ומשונות מחרידות באכזריותן, ביזה והשחתת רכוש.ממ״דים החליפו מרתפים כמקומות מחבוא ומסתור מפני המרצחים, אנשי אדמה ועמל בארצם החופשית החליפו קהילות חסרות אונים תחת שלטון עוין, אך נדמה שהקוד הבלתי נתפס של הרוע נשאר גם בחלוף הדורות מדויק להחריד, משחזר את עצמו בתיאום מושלם עם זה שקדם לו".
וכן, גם דנון מפרשת את ״על השחיטה״ כשיר המטיח אשמה כלפי הנוכחות האלוהית האטומה. "'אם יש צדק – יופע מיד!' דורש ביאליק מהא־ל, אך לא זוכה לדין צדק ולא לנקמה הראויה אלא נתקל במרחב מרוקן ומתנכר המותיר אותו מופקר לגורלו בהשלמה פסיבית שכולה עליבות ושפיפות קומה". קראתם? "לא זוכה לדין צדק ולא לנקמה הראויה!". אז הנקמה ראויה או לא?
לא נותר אלא להמשיך לצטט את דנון באופן שיעשה חסד עם כוונתה שלה ועם כוונתו של המשורר שעל כתביו היא מופקדת: "הפואמה הייתה למעשה מסמך תיעודי מקפיא דם ועוכר שלוה של אירועי פוגרום קישינב, והפכה לזרז להקמתן של תנועות מגן עבריות ביניהן גם תנועת 'ההגנה' בארץ ישראל ולהכתרתו של מחברה בכתר המשורר הלאומי… יש לשער שפניו הקטנות של הילד הקטן מקישינב עמדו מול עיניו של המשורר כשכתב את אותן מילים, שהדהודן מגיע מקצה העולם ועד קצהו ועד לימים אלה ממש".
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן,
עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן.
