מַאן. מַאן. מַאן. מַאן מַאן מַאן. מַאןןןןןןןןןןן. מַאן מַאן. מַאןןןןןןןןןןןןןןןןן. מַאן מַאן מַאן מַאן מַאן. מַאןןןןןןןןןןןןןןןןן. מַאןןןןןןןןןןןןןןןןן. מַאןןןןןןןןןןןןןןןןן. מַאן. מַאן. מַאן.
*
אם גם אתם קראתם את הפסקה הקודמת וחשבתם לעצמכם, מה הולך כאן, מה זה המַאן הזה, מה הוא רוצה מהחיים שלי, אז דעו לכם שהשאלה הזו שאתם שואלים את עצמכם, על המַאן המוזר הזה שלא הבנתם, היא, נכון לכתיבת שורות אלה, השאלה הגדולה של חיי.
זה התחיל לפני שלושה שבועות בערך. אולי קצת יותר. חיה התעוררה במיטתה בשעת לילה מאוחרת, והתחילה לצעוק בגרון ניחר – מַאן. מַאן. מַאן. מַאן. ניגשתי אליה באיטיות. ליטפתי אותה בראשה. חיה צעקה. מַאן. שאלתי אותה, חיה, מה זה מאן, את רוצה מים. חיה הנהנה בראשה. הלכתי למטבח. מילאתי בקבוק במים, חזרתי אליה, והגשתי לה אותו באדישות. חיה לקחה את הבקבוק, זרקה אותו על הרצפה, וצעקה בבכי – מַאן.
הרמתי את הבקבוק. הגשתי אותו לחיה בזהירות ואמרתי, חיה, חיה, הנה, הבאתי לך מים, הנה, קחי. חיה הנידה בראשה בזעף, ושוב העיפה את הבקבוק לרצפה. מַאן, היא אמרה. מַאן. ניסיתי לחשוב, מה זה מאן. כמו מה זה נשמע. אולי היא בכלל רוצה חלב. הלכתי למטבח, הוספתי מטרנה למים, חזרתי לחיה, שעדיין צעקה מאן במיטה.
חיה, אמרתי לה, תראי, זה חלב, קחי. חיה לקחה את הבקבוק החמים, הכניסה אותו לפה, טעמה מהחלב, ומיד העיפה את הבקבוק לרצפה וגעתה בבכי. מאן. מאן. לא ידעתי מה לעשות. הרמתי אותה מהמיטה. חיבקתי אותה. לחשתי לה מילים רכות. חיה, אמצע הלילה עכשיו, את צריכה לישון. חיה לאט לאט נרגעה. היא התנשמה בכבדות ולחשה, מאן. אלוהים ישמור, חשבתי לעצמי. מה זה המאן הזה.
*
גם למחרת חיה המשיכה לתבוע מאיתנו את המַאן. בבוקר, בדרך לגן, היא ביקשה משירה מאן. ובצהריים, כשאספתי אותה מהגן וחזרנו הביתה, היא מלמלה שוב ושוב, מאן. וכשהיא אמרה את המאן הזה, היא הדגישה ומשכה את הנון. מאןןןןןןןן. מאןןןןןןןןן. זה היה כל כך מוזר. החלטתי לפתור את החידה ויהי מה. הבת שלי הרי רוצה משהו. היא צריכה משהו. המאן הזה מסמל דבר מה.
התחלתי להסתובב בבית ולהגיש לה דברים. אולי מאן זה בננה. אולי מאן זה סיבוב על העגלה. אולי מאן זו הבובה השמנמנה שקנינו לה בארה"ב. אבל שום דבר לא היה מַאן. חיה רצתה מאן, בכל מאודה, בכל קיומה, אבל שום דבר לא סיפק אותה. זה היה נורא. הבית התמלא בזעקות שבר קורעות לב. ואני נותרתי אובד עצות.
בצר לי פתחתי את גוגל, וכתבתי בשורת החיפוש, מה זה מאן, כמו אדיוט. מאן הוא שם משפחה בגרמנית ומשמעותו איש. אוליביה מאן – שחקנית אמריקנית. תומאס מאן – סופר ומסאי גרמני. האי מאן – אי בים האיברי. מאן (חברה) – חברה גרמנית המייצרת כלי רכב מסחריים. ואולי, חשבתי לעצמי, היא בכלל אומרת מַן ולא מַאן.
הופה. אאוריקה. יש מצב שחיה משתוקקת למן, ללחם הפלאי שירד על בני ישראל במדבר. גם אני השתוקקתי אליו כשקראתי עליו בתורה. המן הוא דק ומחוספס. עינו כעין הבדולח. וטעמו כצפיחית בדבש. כטעם לשד השמן. בלי להתבלבל רצתי למטבח. מצאתי קרקר דקיק. מרחתי עליו דבש. חזרתי לחיה והגשתי לה אותו. חיה, אמרתי, הנה, קחי, זה מן. זה הכי קרוב למן שמצאתי.
חיה אכלה את קרקר הדבש בהתלהבות גדולה. סיימה לאכול אותו, ואז צעקה שוב, מאן. רצתי למטבח, הבאתי לה עוד צפיחית אחת. חיה זרקה את המן לרצפה, ואמרה מַאן. מאןןןןןןן. אוי לי, חשבתי. אוי לי ויי לי.
התחלתי לשלוח הודעות לחברים חכמים כדי להיוועץ בהם. מה זה המאן הזה, שאלתי אותם. חבר אחד טען שחיה מבקשת עוד קצת זמן. חבר אחר הציע שחיה מוחה את זכרו של המן. ידידה טובה טענה שחיה דורשת כסף מזומן. וחבר טוב שבדיוק חזר מאומן כתב לי, חיה רוצה לנסוע לרבי נחמן אחי, קח אותה לרבנו, קח אותה לאומן.
*
כבר שלושה שבועות שחיה צועקת מַאן בלילות ובימים. שירה ואני כבר הפסקנו לנסות להבין למה היא מתכוונת. אבל יללת המַאן שלה עוד מפלחת לנו את הבטן. משהו בוער בבת שלנו. משהו מדגדג לה מבפנים. הגרון שלה כבר שבור מזעקות המַאן הללו. וגם הלב שלנו מרוסק ומובס.
לפני שבוע, בשבת חול המועד, קראתי גם אני את מגילת קהלת. הבל הבלים, אמר קהלת. הבל הבלים, הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו. כל הדברים יגעים. מה שהיה הוא שיהיה. ואין כל חדש תחת השמש.
הכל הבל. הכל הולך אל מקום אחד. הכל היה מן העפר, והכל שב אל העפר. את הכל ראיתי בימי הבלי. יש צדיקים אשר מגיע להם כמעשה הרשעים. ויש רשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים. אמרתי שגם זה הבל.
וקהלת צודק. הכל הבל. הכל הבל הבלים. הכל סתם. בא מן העפר והולך אל העפר. והאמת הזו כל כך חונקת, כל כך צורבת בבשר, שמתחשק לצעוק דבר מה. מתחשק לצעוק – מה. מה יתרון לאדם. מה. הכל הרי הבל. אז מה אנחנו עושים פה. מה אנחנו עושים בכלל. מה. מה. מה.
וככה נפל לי האסימון. חיה לא צועקת מַאן. היא צועקת מה. מה זה כל זה. מה עושים כאן בחיים האלה. עם מה ניתן לצלוח את ההבל. מה, היא שואלת. מה. זו זעקה קיומית, מרירה ונוקבת, ששום חלב לא יוכל להרוות. זו יללת הכאב של החיים הללו. שתלויים גם הם על בלי מה.
חיה רק בת שנה וחצי, אבל הזעקות שלה הן אמת ספוגת כאב, אמת שותתת ומרה. והנהמה שלה, היא גם הנהמה שלי. גם אני משתוקק לקצת פשר בתוך כל ההבל הזה. גם אני מייחל לדבר מה, למה שהוא, שאין לו שם, שינחם אותי בעולם כל כך חופז ובן חלוף.
גם אני, בסתר ליבי, צועק את המַאן הזה לעולם.
