ביום שיכתבו ההיסטוריונים את קורותיה של מהפכת הנגד המשפטית, הם ודאי יקדישו פרק מכובד ליהירותו של נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, וחלקה בלגיטימציה שנוצרה למהפכה.
ועדת החוקה של הכנסת אישרה השבוע לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק לשינוי דרך בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים. לפי ההצעה, הנציב ימונה בידי ועדה בת שבעה חברים: שר המשפטים, שר העבודה (או שרה שתמנה הממשלה אם שני השרים גברים), שופט בדימוס שנבחר בידי חבר שופטי העליון, שופט בדימוס שנבחר בידי נשיאי המחוזי, דיין בדימוס שממונה בידי שני הרבנים הראשיים, הסנגורית הארצית הראשית' וחבר כנסת שתבחר ועדת החוקה. החוק הקיים, נזכיר, מטיל את בחירת הנציב על שר המשפטים, בהסכמת נשיא העליון.
השיטה שקבע המחוקק כשנחקק לראשונה החוק למינוי הנציב נראתה הגיונית בשעתה: איזון בין הצורך להבטיח את מקצועיותו ובין ההבנה שמערכת המשפט לא יכולה לבקר את עצמה. אלא שהמחוקק לא צפה כי יבוא יום שהנציב יידרש לבדוק תלונות על נשיא בית המשפט העליון עצמו. אך היום הזה הגיע עם בחירתו של השופט עמית לנשיא העליון.
שלל הפרשיות המביכות שנקשר בהן שמו של עמית טרם בחירתו כבר פורטו כאן. לפי הפרסומים ישב השופט עמית בדין פעמים רבות כשהוא מצוי בניגוד עניינים. לא מדובר במעידה חד־פעמית, אלא בצבר אירועים בעייתיים שההסברים להם היו בלשון המעטה לא מספקים. בכל זאת התעקש כבודו להיבחר לנשיא העליון מבלי שההאשמות נבחנו לגופן.
האבסורד בכך שהשופט עמית, מתוקף תפקידו כנשיא, מחזיק בווטו על בחירת הנציב שיבדוק את התלונות עליו – זועק לשמיים. הוא מבהיר היטב מדוע אין מנוס משינוי שיטת הבחירה. הראשון שהיה עליו להתייצב ולתמוך בשינוי השיטה, ולכל הפחות למשוך את ידיו מעיסוק בבחירת הנציב הבא, הוא הנשיא הטרי עצמו. אלא שיהירותו מונעת ממנו להבחין בכך.
אכן, כפי שטוענים מתנגדיה, הצעת החוק לשינוי שיטת בחירת הנציב אינה מנותקת מהרפורמה המשפטית. זהו נדבך נוסף, לא בהכרח החשוב ביותר אך משמעותי בהחלט, בשינוי מאזן הכוחות בין הרשויות במדינת ישראל.
השינוי לא קל, ויש סיבות טובות לחשוש ממנו. אלא שפעם אחר פעם מתעקשים שופטי העליון להזכיר לכולנו מדוע הוא נחוץ ואין לוותר עליו. מתברר שאפילו העיקרון הפשוט, שלא ייתכן שמי שהוגשו עליו תלונות ימנה את מי שידון בתלונות הללו, לא נראה מובן מאליו לכבודם. כך נדרשים חברי הכנסת להיות המבוגרים האחראים ולהציל את כבודה של הרשות השופטת ואת כבודו של השכל הישר.
