הסיפור העמוק ביותר שאני מכיר על זוגיות הוא הסיפור על ר' חיים מצאנז, ששידכו לו את רחל־פייגא, בתו הצעירה והמוכשרת של הברוך טעם. כשנפגשו בפעם הראשונה, כמקובל, בסעודת האירוסין, הבחינה הכלה שהחתן צולע צליעה ניכרת כיוון שרגלו האחת קצרה מחברתה. את המבט שעל פניה אי אפשר היה להחמיץ, ושמחת הכלולות הושבתה והוחלפה ברחש שחלף בין הסובבים. הורי הכלה החליטו שלא לכפות עליה את הנישואין, וכבר הסבו את פניהם לשוב לביתם בעוגמת נפש. אולם אז ביקש ר' חיים מצאנז בקשה לא מקובלת, לשוחח בארבע עיניים עם אשתו המיועדת. הרשות ניתנה, בעקבות הנסיבות החריגות, ובני הזוג נכנסו לחדר צדדי יחד. אחרי כמה דקות לבדם חזרה הכלה אל האולם, פניה מאירות באור מיוחד והיא אומרת: "עם האדם הזה, ורק איתו, אני רוצה להתחתן". החתונה נחגגה ברוב שמחה, והולידה זוגיות מאושרת וברוכת צאצאים. רק אחרי מות אשתו, להפצרתם של תלמידיו, סיפר ר' חיים מה אמר לה באותן דקות גורליות. "כשעוד הייתי עובר ברחם אמי," הסביר לכלתו המיועדת, "שמעתי את בת הקול שמכריזה 'בת פלוני לפלוני', וביקשתי שיראו לי מי האישה המיועדת לי. ואכן הראו לי אותה, שהיא כלילת המעלות, ורק פגם אחד קטן היה בה: רגל אחת שלה הייתה קצרה מחברתה באופן שגרם לה קצת לצלוע. מיד ביקשתי מן השמיים", חתם ר' חיים, "שייקחו את הצליעה ממך ויעבירו אותה אליי, כדי שאת תהיי מושלמת". רחל־פייגא הסתכלה בעיניים של ר' חיים, ופתאום חלף בה רטט עז של היזכרות.
כששמעתי את הסיפור הזה בילדותי הוא היה אחד מתוך סדרה של סיפורים על רוח הקודש של ר' חיים מצאנז. כך הבנו כשהיינו ילדים את הז'אנר של סיפורי חסידים – סדרה בלתי נגמרת של הוכחות לקיומה של רוח הקודש אצל אדמו"רים, ומתוך כך לקיומו של א־להים. ואולם הסיפור הזה, ואולי כמוהו כל סיפורי החסידים, אינו סיפור על עובר חד־פעמי בעל כוחות־על מיוחדים, אלא סיפורם של החיים עצמם, ושל הדרך הנכונה לחיות אותם. הוא סיפור על כך שאין זוגיות שלא יהיו בה פגמים ומומים ושריטות. ואם הצליעה כרגע אצל בן הזוג שלי, זה לא אומר שהיא שלו. זו השריטה שלי, השריטה שלנו. כרגע הוא שמחזיק אותה. והמבט שלי עליו קודם כול יהיה מבט חומל, מבט של השתתפות ושל תודה על שהוא שסוחב אותה עכשיו; של הבנה שכמה שקשה לי לראות אותו צולע, קשה יותר להיות מי שגורר את הרגל בעצמו.
זה נכון לא רק בזוגיות. אחד העקרונות החשובים ביותר בתורת הדינמיקה הקבוצתית הוא חלוקת התפקידים. בכל קבוצה יהיה מי שיתפוס את תפקיד המנהיג, ויהיה מי שייקח את תפקידי האופוזיציונר והשתקן והליצן. וזה נכון גם בחברות ומדינות. מישהו ייקח את התפקיד של הבריון, ומישהו את תפקיד הפרזיט; מישהו יחסום כבישים באלימות, ומישהו יקרא לסרבנות. כוונתי איננה שכל אלו הם גזֵרת גורל חלילה, אלא שהם אינם מנת חלקו וגורלו של תת־מגזר מסוים, גם אם במקרה אצלו הם מופיעים. החולאים הללו, כולם שלנו, מהדהדים תנועות גלויות ונסתרות שאנחנו חוללנו.
יש תיאור נפלא ב"הודו" של עזריאל קרליבך של ההתרחשויות בתת־היבשת בעקבות רצח גנדי בידי מתנגדיו הפוליטיים. הוא מספר איך במקום להגיב באלימות נגדית, "מחנה הקדוש שנרצח כאילו אמר אל מחנה הרוצחים: אם עד כדי איום־מכל־איום זה יכולתם להגיע, משמע שאנחנו צריכים להיעצר מיד". אני לא יודע אם היסטורית התיאור הזה נכון. אם על אמת היסטורית מדברים, גם לא בטוח שאני יכול לחתום על כל מילה בסיפור על ר' חיים (שיש מי שמספרים אותו על מנדלסון בכלל). אני כן יודע שכך נכון יותר לחיות. שגם כשמגזר מסוים או צד פוליטי מתנהג באופן שמחייב תיקון בשעה שאני עמל בכל כוחי ליצור את התיקון הזה, הפגם שלו לא יעביר בי רעידות של זעם, רק רטט פנימי עמום של היזכרות.
