התעצמותה הצבאית של מצרים עלתה לאחרונה לתודעה הישראלית, לאחר שהעיסוק בה היה במשך שנים נחלתם של יחידים (ובהם כותב שורות אלה, שכתב מחקר על הנושא למכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון). אף שהמגמה נמשכת שנים רבות, עלייתה הפתאומית לכותרות מעוררת דאגה בישראל.
"אנחנו חושבים שזה כרגע לא איום", אמר על מצרים הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי, בנאומו השבוע בפני מסיימי קורס קצינים בחולון. אבל הוא גם הדגיש: "אנחנו מאוד מוטרדים מזה – וזה לא בראש סדר העדיפויות שלנו, צריך לומר. במצרים יש צבא גדול עם אמל"ח מתקדם, עם מטוסים מתקדמים, עם צוללות וטילים, עם כמות גדולה מאוד גם של טנקים וגם של לוחמי חי"ר… בשנת 2011 מורסי עלה לשלטון עם האחים המוסלמים, וכל הצבא הזה, פתאום עם הנהגה אחרת, יכול להתהפך ברגע".
הנספח הצבאי להסכם השלום עם מצרים, שהיה אמור להפוך את רוב סיני לשטח מפורז, היה לאות מתה כשמצרים הכניסה באישור ישראל כוחות נוספים לסיני כדי להתמודד עם מחבלי דאעש. באופן לא מפתיע, חלק מהכוחות נותרו שם כדי להשליט סדר או מסיבות אחרות. דווח על כמאה טנקים באזור אל־עריש, כוח שהיקפו כהיקף חטיבה; סרטון הציג כוח של טנקים ונגמ"שים מיושנים סמוך לציר פילדלפי מצידו המצרי, ועורר דאגה; סרטונים אחרים (חלקם לא אמינים, ישנים או מוצאים מההקשר) מעוררים דאגה שאינה תמיד מוצדקת.
עיתונים מיהרו לפרסם כתבות המאשימות את "מכונת הרעל" בהפצת השמועות. מסגור כזה בעיקר מוכיח את טענתו של הנרי קיסינג'ר שלפיה אין לישראל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים: דומה שבעיני חלק מהמתווכחים פחות חשובה השאלה אם דבר מה מתרחש מהשאלה למי יש אינטרס לטעון שהוא אכן מתרחש.
לא הועילו גורמים ביטחוניים עלומים שאמרו פחות או יותר ש"העובדות נכונות, אבל תסמכו עלינו – אנו מודעים לכול ושומר ישראל עינו פקוחה". אחרי 7 באוקטובר, הפנייה לסמכות חלשה מבעבר. כבר דוד בן־גוריון קבע ש"אם המפקדים יעוררו את האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם", כי אז "תדע כל אם עברייה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך". זה היה משפט תנאי כבר אז, וכישלונה של מדינת ישראל וזרועות הביטחון שלה לא מגדיל את הנכונות הציבורית לתת אמון בהצהרות "תסמכו עליי".
באשר למצרים, מעורבותה בהברחות נשק לחמאס וטענות שהמודיעין המצרי כשל או הטעה את ישראל לפני 7 באוקטובר ביחס לכוונות חמאס בוודאי לא מועילות לנכונות הציבור הישראלי לתת אמון במצרים.
הכסף מדבר
אז מה בעצם קורה עם צבא מצרים? המגמה הברורה היא שהוא מתעצם, וקונה מכל הבא ליד ומכל מי שמוכן למכור לו – בין השאר כדי להקטין את תלותו בספק בודד, כגון ארה"ב, שיוכל להכתיב לממשלתו תנאים פוליטיים וכלכליים בשל המונופול שלו על אספקת הנשק. בין עסקאות הנשק הרבות שמצרים חתמה עליהן מאז 2020 אפשר למצוא 1.66 מיליארד דולר לאספקת תותחים מתנייעים וטכנולוגיה מדרום־קוריאה, עסקה בהיקף של 929 מיליון דולר עם ארה"ב למודרניזציה של ספינות טילים ורכישת מכ"מים ארוכי טווח להגנה אווירית, ועסקה (שטרם מומשה) בסך 5 מיליארד דולרים עם ארה"ב למודרניזציה של טנקי "אברמס" ולרכישת טילי "הלפייר" נגד טנקים. מלבד זאת יש גם עסקה בת 3.75 מיליארד אירו עם צרפת לקניית שלושים מטוסי "ראפאל" מתקדמים, המצטרפים ל־24 שכבר יש למצרים (מצרים הייתה הלקוחה הראשונה במעלה לנשק צרפתי בין 2012 ל־2021). בנוסף דווח כי המצרים מעוניינים בעוד שני תריסרי מטוסים, עסקה של כמיליארד אירו לרכישת שלוש פריגטות ו־16 מערכות נ"מ מגרמניה, ועוד היד נטויה.
יש להניח שהפעלת הלחץ של ממשל ביידן על ישראל ושל ממשל טראמפ על אוקראינה רק תחזק את רצונה של מצרים לבזר ספקים. לא במקרה בוננזת הרכש המצרית גדלה פלאות אחרי שממשל אובמה הטיל עיצומים ב־2013 על מכירת נשק למצרים בשל הפרת זכויות אדם.
כמובן, הכעין־אישור שנתנה ישראל למכירת צוללות למצרים לפני כעשור מצוי גם הוא במוקד סערה ציבורית מפעם לפעם. אחד ממפקדי חיל האוויר הקודמים פטר את הדאגה מרכש טילים רוסיים מתקדמים נגד טנקים בידי מצרים במילים "אתה צוחק? יש לנו שלום איתם". קשה להבין למה זה לא יהיה נכון לגבי צוללות, למעט העובדה שלטילים אין השלכות על הפוליטיקה הפנימית הישראלית.
מותר גם לזכור שתמורת תגבור הכוחות המצריים בסיני ישראל גם קיבלה תמורות, כגון האישור לתקוף גורמי טרור בסיני, כך התפרסם בדיווחים זרים, ומעידים עליו גם שרידי טילים ישראליים שצולמו בסיני. מן הסתם הדבר היה נוח גם למצרים. מצד השני, כניסת צה"ל לציר פילדלפי בוודאי לא הייתה מקובלת על מצרים.
מצרים הרחיבה את התשתיות הצבאיות שלה בסיני, ולא מעט ממפעלי התשתית שלה שם יכולים לשמש לקידום כוחות במהירות לחצי האי: בסיסי צבא, מסלולי נחיתה, מאגרי דלק ותחמושת – כולם גדולים כיום הרבה יותר משהיו בתחילת שנות האלפיים. מספר המנהרות מתחת לתעלת סואץ גדול הרבה יותר משדורש נפח התנועה האזרחית ממצרים לסיני ובחזרה.
תרגילי צבא לחציית מכשולי מים, ותרגילי אוגדה מלאים מהסוג שצה"ל מיעט לקיים בטרם חרבות ברזל, מדאיגים גם הם. אפשר לצרף לכך עלייה ברמת האימונים במצרים בעשור שעבר, והתמונה מדאיגה יותר כשתרחיש האימון מזכיר התמודדות עם צה"ל יותר מכל דבר אחר.
תיאום כוונות
יש הסוברים כי כל אלה מעידים שמצרים בונה את צבאה למלחמה בישראל. זה לא ההסבר האפשרי היחיד: בניין הכוח של מצרים כולל רכש לא מבוקר כמעט של ציוד, כולל שתי נושאות מסוקים ענקיות מצרפת לפני כעשור. השימוש בציוד כזה מוגבל מאוד נגד ישראל, אולם יכול לשמש את המצרים להתערבות ארוכת טווח יותר באזורים פחות מוגנים.
כלומר, לא כל הרכש מעיד על כוונות מלחמה נגד ישראל. חלק מהרכש קשור אולי לסיבות פנימיות: הצבא שולט במצרים מאז 1952, למעט שנת כהונתו של מוחמד מורסי, וזרועותיו שלוחות לכל חלקי החברה המצרית. רכש כזה מקרין עוצמה ומחזק מעמד בינלאומי. הוא מחזק את מעמדו של הצבא באופן פנימי, ומן הסתם גם משמש אישים רמי דרג לגזירת עמלות תיווך ולקטיפת מתנות שמנות.
נשיא מצרים עבד־אלפתאח א־סיסי כבר הצהיר בעבר כי אין איום קרקעי על ארצו, וטען שמצרים צריכה צבא גדול בשל המצב הלא יציב במזרח התיכון. ואכן, מצרים הפציצה בלוב, הסתכסכה עם טורקיה בענייני גז ובשל הפלת משטר האחים המוסלמים (המלחמה בעזה סיפקה לשתי המדינות הזדמנות להתפייס), ואיימה בהפעלת כוח על אתיופיה. יש עוד גורמים שעשויים להסביר צבירת כוח, אף שחלק ניכר מהכוחות הקרקעיים הכבדים המצריים לא יהיו רלוונטיים ללחימה הרחק מגבולות ארצם. הם יסייעו לה רק במקרה של לחימה מול ישראל או התערבות בלוב או בסודאן.
חלק מההצהרות הלוחמניות במצרים ניתנות להסבר על רקע ההתנגדות לקליטת פלסטינים והחשש בקהיר ש"יציאת עזה" תהפוך את העזתים – או לפחות חלק ניכר מהם – לבעיה מצרית. למעשה, אפשר לזקוף לפחות תגבור מצרי אחד ב־2023 לזכות החשש המצרי מהעברת אוכלוסייה. תוכנית טראמפ והצהרותיו על כך שמצרים תידרש לשאת בעול קליטת תושבי עזה מעוררות תגובות עצבניות במצרים. ועידת פסגה ערבית תתכנס במצרים ב־4 במרץ כדי לדון בהתמודדות עם התוכנית, וספק אם מסקנותיה יהיו לרוחו של טראמפ או לרוחה של ישראל. גם אי אפשר להסביר את תגבור הכוח המצרי בסיני בחשש מפלישה ישראלית: אחרת היינו רואים השמשת ביצורים מוזנחים בסיני.
הצבא המצרי לא גילה התלהבות להפעלת כוח אפילו במקרה של החות'ים, שפעולותיהם הובילו לחסימה בפועל של תעלת סואץ ולהפסדים כבדים לאוצר המצרי – 7 מיליארד דולרים ב־2024 לבדה.
הסיבות לחוסר ההתערבות נעו בין זיכרון מר מהמעורבות המצרית בתימן בשנות השישים, ועד חוסר רצון להיתפס כמי שמסייעת לישראל. ספק אם צבא שאינו מוכן להתעמת עם החות'ים יהיה מוכן לפתוח מערכת פתע נגד אויב חזק יותר.
מצרים איימה להפעיל כוח נגד אתיופיה, אולם עיקר פעולותיה המלחמתיות היו הפצצות מוגבלות מאוד בלוב. לבסוף, העובדה שלא פרצה מלחמה עד עכשיו בין ישראל למצרים מאז חתימת חוזה השלום היא עצמה טיעון נגד ההשערות בדבר כוונות המלחמה שלהם: קשה לדעת כמה עשרות שנים ללא מלחמה צריך כדי שמצב יהפוך יציב מספיק, אולם כבר עברו יותר שנים מאז הסכם השלום מאשר השנים שעברו בין מלחמת פרוסיה־צרפת ב־1870 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בטווח הארוך, שאלת הכוונות המצריות כעת עלולה להיות שאלה משנית. גם אם א־סיסי איננו מעוניין במלחמה ואיננו חולם עליה, חילופי שלטון אפשריים יביאו לכך שמול ישראל יעמוד כוח צבאי גדול המגובה בחברה אזרחית עוינת. מורסי לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל, אולם הוא היה בשלטון רק שנה אחת. תהליכים דיפלומטיים מתרחשים לאט יותר, ואין לדעת מה היה קורה אילו הצליח מורסי להשתלט על הצבא.
גבולות ומגבלות
קשה לקבל את הטענות שישראל תוכל על נקלה לבלום כוח מצרי גדול בסיני בעזרת חיל האוויר ונשק מתקדם. ראשית, ישראל כבר כשלה באופן מרשים ביותר בבלימתו של כוח הרבה יותר קטן. השחצנות אינה במקומה – ובפרט שהצבא המצרי אינו טיפש, ומצויד במערכות נגד מטוסים ונשק מתקדם שלא היו לחמאס. לא בטוח שתגבור כוחות של הצבא המצרי, אילו יחליט להילחם, יהיה בטור משוריין ארוך שיאפשר לחיל האוויר לתקוף אותו בקלות, וייתכן שהוא יתאסף בהדרגה עד שתיווצר מסה מסוכנת בסיני.
לא בטוח שהמודיעין יבין בזמן שיש כוונות התקפיות למצרים, וגם אם כן – אין זה ודאי שתקיפת הכוחות המצריים תהיה משחק ילדים. טענות כאלה בעיקר מלמדות על ראיית 7 באוקטובר כתקלה מקומית, וזו גישה שעלולה להיות אופטימית יותר מדי.
גם הטענות שמצרים לא תוכל לפתוח במלחמה מול ישראל בשל תלותה הלוגיסטית בארה"ב מתעלמות מכך שמדינות מהמרות גם כשהנתונים אינן לטובתן, וגם מכך שמחסור לוגיסטי מופיע בעיקר כשהמלחמה מתארכת – כלומר, גם אם למצרים לא יהיו משאבים למלחמה ממושכת, אין פירוש הדבר שלא יהיו לה משאבים למהלומה מהירה ומוגבלת או למלחמה קצרה.
הדבר נכון במיוחד אם תימשך מגמת ביזור הספקים, המקשה על הלוגיסטיקה אבל מגבילה את היכולת של ארה"ב להשבית את הצבא המצרי. אחרי הכול, ישראל לחמה במלחמת ששת הימים תחת אמברגו צרפתי, והיא לא המדינה היחידה שהצליחה להילחם בעת מחסור, כפי שתעיד אוקראינה.
לכאורה, התשובה הפשוטה היא שישראל צריכה הרבה יותר כוחות צבא והיערכות מוגברת בגבול. אך זה לא פתרון מוצלח במיוחד: העלות הכלכלית של הצבת כוחות משוריינים גדולים סמוך לגבול היא גדולה בכוח אדם ובציוד. ריכוזי כוחות כאלה עלולים להיות בעצמם מטרה לתקיפה של נשק מתקדם, ולכן יזדקקו לאמצעי הגנה אווירית. לא פחות מכך, הם יגררו תגובה בצד השני.
גם אם למצרים לא יהיו כל כוונות התקפיות, תגבור הכוחות סמוך לגבול יתמרץ אותה להעצים את כוחותיה בשל חשש מהתגבור הישראלי. זוהי דינמיקה של הסלמה. אבל הימנעות מתגבור בשל חשש להסלמה יכולה להוביל לכך שהתנאים יהיו לטובת הצד השני. למשל, נטען שישראל לא תגברה כוחות סמוך לעזה בטרם 7 באוקטובר מחשש להסלמה.
ישראל צריכה לנווט בדרך לא פשוטה. אסור לה להסכין עם הפרות חוזרות ונשנות של הסכם השלום, ומצד שני היא צריכה להימנע מהסלמה לא מכוונת. היא לא צריכה להימנע בכל מחיר מפעולה – המחיר של הימנעות כזאת יכול להיות הפתעה נוספת נוסח 7 באוקטובר. מצד שני היא צריכה לא ליצור נבואה המגשימה את עצמה.
נראה שהדרך לכך היא בהגדלת העתודות: יכולת תגובה מהירה בקווים אחוריים, הכנת תוכניות ותרגול כוחות במתאר דרומי, וכן לחץ דיפלומטי כדי למנוע הידרדרות וכניסת כוחות מצריים נוספים לסיני, אם לא לסובב לאחור את הגלגל.
הגישה שאפשר להתעלם מהפרות הסכם השלום מכיוון שיש שלום אינה מוצלחת, כי המצרים כנראה אינם מחזיקים בגישה הזאת, וכי ההסכמים נועדו בין השאר להרחיק אפשרות של הסלמה. אולי לא ייתכן פירוז מוחלט של סיני, אבל בוודאי לא כדאי להמשיך להניח שהפרות ובעיות חסרות משמעות מכיוון שיש שלום. גם לחץ דיפלומטי לצד מוכנות זהירה אינם בהכרח פתרון מושלם, אבל זה לפחות פתרון שאפשר לממשו בלי להזניח את הטיפול בבעיה ובלי לדרדר את המצב.
