בכירי חמאס אינם מתראיינים לתקשורת הישראלית. לעיתים רחוקות מסכימים אנשי מפתח בארגון לענות לשאלות מפי כתבים ישראלים, וגם אז הם עושים זאת בתנאי שהתשובות יוגדרו כשיחת רקע, בלא ציון שם המדבר, או בשם הכללי "גורמים בחמאס".
מדיניות צמצום הקשרים של חמאס עם התקשורת הישראלית עוצבה לאחר מבצע עופרת יצוקה ב־2008, ונבעה משתי סיבות. האחת היא סיבה טקטית: בכירי הזרוע הצבאית טענו ששיח עם התקשורת הישראלית מספק מידע מודיעני לשירות הביטחון הכללי ולכוחות הביטחון, ופוגע בפעילות המבצעית. חמאס הצטרף לעמדה הפלסטינית הכללית יותר, המסמנת את העיתונאים הישראלים כמשתפי פעולה עם כוחות הביטחון וכמי שמסייעים להם להשיג מידע על חשודים שמתורגם למעצרים.
הסיבה השנייה היא תודעתית. הזרוע המדינית, שהרבתה עד אז להתראיין לתקשורת הישראלית, החליטה שראיונות כאלה הם הידברות עם "ישראל הכובשת". בכך הם פוגמים במיתוג של חמאס כארגון שאינו מכיר בישראל ומנהל נגדה מלחמה מתמדת. המציאות בשטח כמובן שונה. מגעים חשאיים מתקיימים כל הזמן בין ישראל לארגון הטרור העזתי, לצורך שימור האינטרסים ההדדיים. בעת האחרונה השניים מנהלים שיח בלתי ישיר דרך המצרים באשר לאפשרות הסדרה.
תפקידה של התקשורת לשקף את המציאות בשטח ולפעמים אף לסייע בהובלת מהלכים, בין השאר באמצעות ראיונות עם אישי ציבור ומנהיגים שמעבירים דרכה מסרים ומשפיעים על דעת הקהל. ההחלטה של ארגון חמאס להחרים את התקשורת הישראלית הגבילה את הארגון במישור הזה. אך מתברר שלכל בעיה יש פתרון.
אנשי חמאס מרבים להתראיין לתקשורת הזרה. גם כתבים ישראלים שעובדים גם בכלי תקשורת זרים "כשרים" מבחינת אנשי חמאס לקיים ריאיונות, ובלבד שהכלל יישמר: אין ראיונות ישירים לתקשורת הישראלית. אנשי חמאס מארחים ברצועת עזה כל כתב או כתבת זרים שמעוניינים להעביר את תמונות הסבל של תושבי הרצועה או את מסרי ההאשמה של חמאס כלפי ישראל. הכתבים הישראלים נאלצים לצטט את מה שנאמר, ולחוש אכזבה מקצועית בגלל חוסר היכולת לשאול את הבכירים באופן ישיר שאלות קשות.
כמעט שבעה חודשים של טרור מנהל חמאס על הגדרות בעזה, אל מול מדיניות מאופקת של ישראל, למורת רוחם של תושבי הדרום. המטרה בירושלים היא למנוע עימות ישיר מול חמאס. גם בארגון הטרור העזתי לא מעוניינים כרגע בעימות כולל, מה שהוביל לחודשים של שיחות בתיווך מצרי בניסיון להשיג הסדרה הדדית. המאמצים האלו נמצאים כרגע במבוי סתום.
זו כנראה הסיבה לכך שמנהיג חמאס בעזה יחיא סנוואר בחר לשבור שתיקה ולהתראיין בכל זאת לתקשורת ישראלית. ואולם, את הריאיון הבלעדי שהעניק לידיעות אחרונות, לא ניהל כתב הפלסטינים המוכשר של העיתון, אליאור לוי, אלא הכתבת פרנצ'סקה בורי, שכותבת גם ב"לה רפובליקה" האיטלקי.
כך סינוואר לא שבר את הכלל שהציב חמאס, ובכל זאת הצליח להשיג את מבוקשו: להגיע לקהל הקוראים הישראלי ולהעביר את מסריו באופן ישיר. נכון לכתיבת הדברים הללו הריאיון המלא טרם פורסם, אך מהקדימון בלבד, נראה שסינוואר אכן השיג את מטרתו. הוא הציג את ישראל ככובשת המטילה מצור, ואת חמאס כמי שנלחם למען עצמאות עמו ושחרור אסיריו, מחבלים עם דם על הידיים. אחד מהם, אגב, הוא סנוואר עצמו, ממייסדי הזרוע הצבאית, שנשפט לחמישה מאסרי עולם על חיסול משתפי פעולה ושוחרר לאחר חטיפת גלעד שליט.
הכתבת פרנצ'סקה בורי פתחה את הריאיון בהבהרה שלעולם לא תוכל להרגיש באמת את מה שהישראלים מרגישים. אחר כך הבטיחה שעשתה את העבודה העיתונאית המקצועית ביותר, שאלה שאלות קשות ולא עשתה לסינוואר הנחות. ובכל זאת, "העיתון של המדינה" הציג את הריאיון כריאיון בלעדי של בכיר חמאס לכלי תקשורת ישראלי, ובכך יש טעם לפגם.
פרנצ'סקה בורי היא עיתונאית זרה, שהייתה יכולה – בשם "לה רפובליקה" האיטלקי – לערוך עם סנוואר ריאיון שהיה מצוטט בכלי תקשורת בישראל, גם בידיעות. תפקודה כשליחת העיתון אפשר לסנוואר לזכות בבמה תקשורתית מכובדת ולהעביר את מסריו לישראל באופן ישיר, רק כדי שידיעות ירוויח "ריאיון בלעדי".
אגב, בעזה גם זה לא הספיק. בלשכתו של סינוואר, ככל הנראה בעקבות הביקורת הפנימית שקיבלו על קיום הריאיון, מיהרו אתמול לפרסם הודעת הבהרה ולפיה הריאיון נערך באמצעות שליחת שאלות וקבלת תשובות בכתב, ומלבד תמונה משותפת הוא לא נפגש עם הכתבת. בלשכת מנהיג חמאס הדגישו כי "הכתבת לא הציגה את עצמה ככתבת ישראלית אלא כתבת זרה של לה רפובליקה האיטלקי והגרדיאן הבריטי" ומסרו כי "חמאס שומרת לעצמה את הזכות לתבוע את העיתון הישראלי".
