אחרי שנה וחמישה חודשים, צה"ל החל לפרסם את תחקיריו על השבעה באוקטובר, ובניגוד לפרסום התחקיר על הקרב בבארי לפני 7 חודשים וחצי, וכלקח מאותו אירוע, הפעם צה"ל התחיל קודם מהתחקירים המטכ"ליים שבליבת האירועים, ולא מתחקירי הקרבות.
הבנת הרקע של אותו היום, התייחסות לתפיסות, למערכות ולשרשרת האירועים שקדמה לשעה 6:29 בבוקר ה-7 באוקטובר, נדרשת כדי להבין שהאסון לא היה מנותק, לא קרה במקרה ולא היה חד פעמי בגלל רשלנות של אדם אחד. מדובר בתוצאה כמעט בלתי נמנעת, אחרי שנים ארוכות שהמערכת הצבאית והמדינית החלידה, התרשלה בתפקידה עד כדי ניוון של הערכים הבסיסיים ביותר. אפשר להצביע על לא מעט כשלים מבצעיים, מקצועיים, מודיעיניים ואסטרטגיים שהובילו אותנו לאסון שמחת תורה, כולם נכונים כשלעצמם, אך בעיניי הם רק סימפטום לבעיות עמוקות יותר שצריך לשים עליהן את האצבע.
לפני כן, אומר שני דברים לא פופולריים במיוחד:
הראשון הוא שטוב עשו בצה"ל, בהנחיית הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי, שהבהירו שמדובר בתחקירים ולא בחקירות. קרי, המטרה היא ללמוד ולהשתפר ולא למצוא אשמים ולערוף ראשים. צה"ל צריך להבין במה הוא שגה ולתקן את זה כמה שיותר מהר. את האנשים הספציפיים שכשלו ומעלו בתפקידם – כשתוקם ועדת החקירה, היא זו שתדון בהם.
השני – התרגלנו לומר שהכל בגלל ה"קונספציה", אבל למעשה "קונספציה" כשלעצמה זה לא דבר רע. צריך תפיסה ומערכת מחשבות כדי להחליט לאן להתקדם, בלי זה נתווכח בכל צומת החלטות ולמעשה נדרוך במקום. השאלה שצריכה להישאל היא מה נכלל באותה קונספציה, האם מעמתים ומעדכנים אותה לאורך זמן, ומה קורה כשהמציאות משדרת לך תמונה הפוכה.
ולעיקר, אלו הם כמה מהערכים והתכונות שנפגעו קשות בשנים האחרונות, ולמעשה שזורים אחד בשני וגם בכל פעולה ושהובילה לטבח:
תרבות הסמוך
"יהיה בסדר", זה כנראה מה שאמרו לעצמם לא מעט גורמים לאורך הלילה שקדם ל-7 באוקטובר, בזמן שהם ראו לא מעט סימנים מחשידים, וגם סימנים מרגיעים. "מה כבר יכול לקרות?", הם תהו בינם ובין עצמם. אותן מחשבות ליוו אותם שם כבר במשך שנים ועשו את העבודה בסבבים האחרונים.
"יהיה בסדר", חמאס מורתע. "יהיה בסדר", אנחנו מסתדרים לכל אורך גבול רצועת עזה עם 14 טנקים מאוישים במקרה הטוב ו-650 לוחמים בסופ"ש. "יהיה בסדר", הם אמרו לעצמם כששחררו חצי מהחיילים הביתה. "יהיה בסדר", הם הפטירו כששאלו אותם מה יקרה כשחמאס יאמץ את יכולות הרחפנים מהלחימה באוקראינה. הרי כולם ראו את הסרטונים משם, על הנזק המשמעותי לכלים המשוריינים, את האנטנות ואמצעי התצפית שהופצצו והושבתו מיד בלי שום יכולת התגוננות. "יהיה בסדר" טענו כלפי אותה חוקרת שהציעה פשוט לשים רשת מעל עמדות הרואה-יורה ומצלמות התצפית בגזרה, ונפנפו אותה. "יהיה בסדר" אמרו לגבי חיילים פשוטים שתהו על האימונים של חמאס מאות מטרים מהגדר, והוסיפו הסבר מנומק, "סמוך עלינו".
זחיחות
התחקיר מתאר תרבות מודיעינית זחוחה שהתאפיינה בתחושת וודאות, ידיעת כל, חוסר חיפוש אחר הפתעות וחוסר מאמץ למצוא פערים בהבנות היסוד. הקצינים הבכירים שתחקרו את תחום המחקר המודיעיני, גילו שהשיטה הנוכחית במערך המודיעין, שונאת ביקורת, נמנעת מוויכוחים, מעצימה הטיות וממהרת לגבש לעצמה תפיסות מוצקות למרות שהמציאות מציגה מידע סותר.
תשאלו אנשי מודיעין והם יגידו לכם שבצה"ל יודעים על מה המחבלים בעזה חושבים. כשאתה כל כך בוטח ביכולות האלה שלך, מה הסיכוי שתנסה להבין אפשרויות מחשבה אחרות? כשאתה יודע כל כך טוב, אז תרשה לעצמך גם להישען על כלי איסוף מוגבלים.
נוסף על כך, אין שום סיבה שקצין המודיעין שכלי הסייבר שברשותו מאפשרים לו היכרות כל כך טובה עם אורך החיים, התחביבים והאוכל המועדף על המחבל העזתי, יבחר מרצונו להעמיק את הידע בתרבות והדת המוסלמית, ללמוד ערבית (הרי יש כלי טכנולוגי שמתרגם לבד) או את ההיסטוריה של המחבל. כל אלה, יצרו זחיחות גדולה, שבסופה חוסר יכולת להציע הסבר לסימנים החריגים, שלא מסתדרים עם מה שאני הידע ותפיסת העולם של קציני המודיעין. הזחיחות של מערך המודיעין הוא רק זווית אחת לנושא. גם בזרוע היבשה זלזלו ללא הרף במחבל העזתי, ביכולותיו הקרביות, באמל"ח המיושן והמאולתר ובחוסר התחכום שלו. הנחות שהתבררו כולם, בלי יוצא מן הכלל, כשגויות לחלוטין.
התמכרות
התמכרנו לחיי הנוחות. התמכרנו ומכרנו את הביטחון של תושבי העוטף, בעבור עוד כמה ימי שקט בלי אזעקות, לפחות במרכז הארץ. זכרנו שבכל סבב לחימה, גם הקטן שבהם, כבר לא מסמפטים אותנו בעולם, מבטלים טיסות לישראל וממנה ודירוג האשראי מתנדנד.
עד ה-7 באוקטובר, בישראל חשבו שחמאס וסינוואר הם פרגמטיים בהתנהלותם היום יומית, ואותו פרויקט לשחרור העם הפלסטיני הוא מעין חזון רחוק, פחות או יותר כמו להקים בית מקדש. נשמח שיהיה אבל בינתיים טוב לנו כאן ולא קריטי שיהיה מחר בבוקר. היינו בטוחים שהם, כראשי הציבור הפלסטיני ברצועת עזה, מרוצים ממעמדם ומתפקידם, ולכן הם דבקים בהסדרה ובשקט כאסטרטגיה מובילה.
רצינו שיהיה לנו נוח, והיה לנו נוח לעצום עיניים ולא להתרגש מצבא הטרור שגדל ומתעצם מטרים מהגדר. העדפנו "לנהל סכסוך" במקום לפתור אותו ולשלם את המחיר, ובסוף גם לא פתרנו אותו וגם שילמנו את המחיר הכי כבד שיכול להיות.
את חטאיי אני מזכיר היום – לפני מספר שנים תמכתי גלויות בגישת "צמצום וניהול הסכסוך". חשבתי שכל אדם סביר יעדיף להעלות את איכות חייו בעבור זניחת הטרור, בטח כשאין לכולנו אופציה מדינית אחרת. שגיתי, העזתיים אינם אנשים סבירים. חמאס ניצל את מדיניות "ניהול הסכסוך" של ישראל כדי להונות אותנו ולקדם את תכנית המתקפה תוך היעזרות במזוודות הכסף הקטארי, הכנסת ציוד וסיוע והוצאת עשרות אלפי פועלים עזתיים לעבודה בישראל מדי יום, שבדיעבד לקחו חלק בתכנון המתקפה. אסור לנהל סכסוך עם מי שרוצה בהשמדתך. למזלנו, את הלקחים האלה כבר התחילו במערכת הביטחון להטמיע, והיום לא יהיה קצין בפורום מטכ"ל שלא חותם על זה בשתי ידיו, כולל הרמטכ"ל היוצא.
השתקה
תרבות השיח, הלמידה והביקורת בצה"ל, נמצאים בשפל חסר תקדים. התחקיר הנוכחי מנסה לשקם אותו, בעזרת המפגשים הרבים ונתינת המקום לדעות נוספות, אבל במשך שנים ארוכות, תחת כמה וכמה רמטכ"לים, קצינים בכירים מעידים שלא ניתן היה לקיים ויכוח ראוי מבלי לחטוף מבט ציני, מזלזל וצונן.
לא מעט דיונים ביטחוניים משמעותיים החלו כשהמסקנה מראש כבר ברורה וידועה, ומי שיחלוק על כך – ישלם מחיר, בין אם בהלבנת פנים נקודתית, ובין אם מיתוג ארוך שנים כ"התקפי מידי", "ראש בקיר" או "עוד לא מוכן לעשות את המעבר מהדרג הטקטי לאסטרטגי", שבהמשך יוביל לעיכוב בקריירה הצבאית. בלי ויכוח, שיח פתוח ופורה ומחלוקת שמאפשרת להשמיע ולשמוע את כל הדעות, אין פלא שבמשך שנים, כל הדעות בנוגע לרצועת עזה היו אחידות. כי מי שחורג מהשורה – חוטף.
קיבעון
איזה פער גדול ובלתי נתפס בין חברי כיתות הכוננות ביישובים ובקיבוצים, שחרפו את נפשם עם ציוד צבאי מינימלי במשך שעות ארוכות כדי להציל את משפחותיהם מהתופת, ובין אלא שהחליטו שלא להעיר את המפקדים שלהם במהלך הלילה ולעדכן אותם במתרחש – כי לא צריך ולא נעים אם יתברר שזה שום דבר.
איזה הבדל עצום יש בין האזרחים ששמעו דיווחים, לקחו אקדח ומחסנית ורצו לתוך הקרבות כדי להוציא עוד ועוד תושבים נצורים בסכנת חיים בלי לעשות חישובים, לעומת הקצינים שחשבו יותר מדי וקיבלו החלטה שלא לעדכן את מפקדי הגדודים בגזרה על הסימנים המעידים, בחרו שלא להקפיץ מראש עוד כוחות ולא להעלות כוננות ולהורות לטנקים לקפוץ לעמדות שליד הגדר כי זה יכול לשרוף מקור או לשבש תכנית עתידית.
