הכשל האמיתי במלחמה הזאת אינו רק מבצעי או צבאי – הוא בראש ובראשונה כשל תפיסתי שנבנה לאורך עשרות שנים. הקונספציה שהובילה אותנו לשוקת שבורה לא נולדה ביום אחד, והיא אינה טעות נקודתית של הדרג הצבאי או המדיני. מדובר באשליה רבת שנים, שחלחלה עמוק לתוך החברה הישראלית, ושרוב מנהיגיה אימצו והובילו אותה.
הייתה פה התרסקות צבאית ומודיעינית, אבל זו רק תוצאה של תפיסת עולם עיוורת, שהתבססה על אמונה שגויה באפשרות להגיע לשלום עם אויבים רצחניים, על הסתמכות מסוכנת על דיפלומטיה במקום הכרעה, ועל מדיניות של ויתורים שהתגלתה ככישלון מוחלט.
עשרות שנים החדירו בנו מנטרות שקריות – "מזרח תיכון חדש", "שלום עושים עם אויבים" ו"אין פתרון צבאי". במקום להבין מול מי אנו באמת ניצבים, נגררנו שוב ושוב למעגל של אשליות והונאה עצמית.
ההתנתקות, ההתכנסות, הסכמי הנסיגה, הבלגות חוזרות, סבבי לחימה בלתי נגמרים – כל אלו לא היו אלא ביטויים לאותה פרדיגמה שגויה, שהובילה אותנו לאובדן דרך ולשיתוק אסטרטגי. מה שנראה בעינינו כרצון טוב ומדיניות של אחריות הפך בפועל לחולשה קטלנית, שאויבינו היטיבו לנצל.
כשתוקם ועדת חקירה, היא לא תוכל להסתפק בבדיקת הכשלים הטקטיים של הצבא או המודיעין. היא תהיה חייבת לתת את הדעת על הכשל הגדול יותר – ההונאה העצמית שהובילה מדינה שלמה להאמין באשליה המסוכנת הזו. אין זה מחדל של יום אחד או של ממשלה אחת, אלא תוצאה של מערכת שלמה שהתעקשה לדבוק בפרדיגמה כושלת.
האחריות היא לא רק של ההנהגה הנוכחית, המדינית והצבאית, אלא של כל ההנהגות בעשורים האחרונים, של כמה רמטכ"לים וגם של ציבור רחב שתמך לאורך השנים במדיניות הזו והצביע בעדה.
אין עניין רק למצוא את האשמים, אלא לנסות להבין את התפיסה ושורשיה. מי שמנסה לצמצם את הדיון לכשלים המבצעיים והמודיעיניים חוטא לאמת. זו עובדה כואבת ויסודית, שאי אפשר למרוח ולטייח.
כדי שנוכל להבטיח ששגיאה כזאת לא תחזור, חייבים להבין כיצד היא נוצרה וכיצד היא חלחלה לכל רובדי החברה והמדינה, והובילה בין השאר לוויתורים טריטוריאליים שאי אפשר כמעט להחזירם לאחור. את המסקנות הללו נצטרך להפנים, ולא להתפתות שוב לדמיונות שווא.
