"כמו שלעובדי חברת חשמל יש חשמל חינם, לאנשי תקשורת יש תקשורת חינם" – כך התייחס אורי אורבך ז"ל לעיסוק התקשורתי המוגבר, שלא לומר המוגזם, של אנשי תקשורת בתקשורת עצמה. ובכל זאת, עשור אחרי לכתו ראוי להקדיש כמה מילים לחזון "הטובים לתקשורת" שמזוהה איתו כל כך, ולשאלה היכן הוא עומד היום.
לפני כן, שתי פסקאות על פמיניזם: תיאוריות שמנתחות את התפתחות הפמיניזם מחלקות את התפתחותו לגלים. הראשון עסק בזכויות בסיסיות כמו החזקת רכוש, חופש תנועה, הגנה מפני אלימות הבעל וזכות הצבעה לנשים. המושגים שאפיינו את השיח היו אפליה מול שוויון. הגל השני של הפמיניזם ראה את הצלחות הגל הראשון, אך טען שהבעיה עמוקה יותר. הגל הזה יצא נגד כל מבנה המשפחה הפטריארכלי, וגם המושגים כבר היו אחרים לגמרי – דיכוי מול שחרור.
כיום כבר מדברים על גל שלישי ורביעי, אבל בין הגל הראשון לשני יש הבדל אחד גדול: באחד יש דרישה לרפורמה, באחר זו קריאה למהפכה. רפורמה מניחה שיש משהו טוב במצב הקיים, ורק דרוש לו תיקון גדול. מהפכה טוענת שהמצב רקוב מהשורש, ושנדרש שינוי מהיסוד. זו תפיסה אחרת לגמרי.
בין שתי הגישות האלה יש מתח, ולפעמים אפילו האשמות. הגל הראשון עשוי לראות בהשני אירוע מוגזם, והגל השני יתייחס לגל הראשון בזלזול כי הוא לא פמיניזם אמיתי. אפילו חמור מכך – הוא מקבע את המערכת הפטריארכלית. כפי שניסחה הוגה פמיניסטית (מהגל השלישי): "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון".
נדמה שגם בתקשורת הימנית ניתן להצביע על גלים. הראשון הוא התקשורת הימנית: ערוץ 7, מקור ראשון, ישראל היום, אורי אורבך, עמית סגל, קלמן ליבסקינד ועוד, והוא בא על רקע הדרישה לשוויון. הייתה בו אמונה בסדר התקשורתי הקיים, והוא רק דרש לתקן את המצב באמצעות חתירה לאיזון. במאמר "הטובים לתקשורת" הניח אורבך שאם רק יגיעו מספיק ימנים לעבודה בתקשורת, אם אולפני הרדיו והטלוויזיה יהיו מגוונים יותר, בסוף תהיה בישראל תקשורת מאוזנת והגונה.
מה עלה בגורל הגל הזה? בשלהי הקורונה, כשערוץ 14 עוד היה ערוץ 20 עם רייטינג דל, איתן זליגר – מבעלי משרד היח"צ זליגר־שומרון, חבר וסתם אדם חכם – הזמין אותי להצטרף אליו למסע לרגל 35 שנה למאמר של אורבך. במסע זה, שנקטע באמצע, הספקנו לערוך שיחות עומק ארוכות עם עשרה מאנשי התקשורת הבכירים והמוכרים בימין על שני נושאים מרכזיים: חוויותיהם בתקשורת, ושאלת הצלחתו של חזון "הטובים לתקשורת". מטבע הדברים הדעות לא היו אחידות, אבל רוח הדברים – לפחות כפי שנחרתה בי – נעה בין כישלון חלקי לכישלון מוחלט.
אחד המרואיינים ניסח את זה בחדות: "אם מחר עמית סגל עובר להייטק וקלמן ליבסקינד יוצא לפנסיה מוקדמת, כל סיפור 'הימנים בתקשורת' נגמר".
מה שמתרחש בשנים האחרונות ניתן לתיאור כגל השני של התקשורת הימנית: ערוץ 14 וגלי ישראל, דמויות כמו שמעון ריקלין, ינון מגל, אראל סג"ל, יותם זמרי ועוד. אלה אנשים שהחליטו לשבור את כללי התקשורת, שלא קוראים לעצמם עיתונאים, שזרקו את ההתנשאות העיתונאית ואת הפוזה של מי שכאילו יודעים הכול. אצלם הכול על השולחן – הדעות והתפיסות, אבל גם השידור שלא מנסה להיות סטרילי ונקי, אלא הרבה יותר עממי, חשוף וגם שמח.
הם כבר לא מדברים על איזון ב"תקשורת המיינסטרים", אלא דואגים שכולם יבינו שזו מורכבת מגופי תקשורת של השמאל. הם לא רוצים רפורמה, אלא עושים מהפכה. ניתן גם לראות לא פעם את המתח בין שני הגלים האלה: עיתונאי ימין מהזן הקלאסי, שמבחינתם ערוץ 14 קיצוני ומוקצן, ואנשים מהגל השני, שבזים לתקשורת הימין הישנה ומאשימים אותה בהשתעבדות לתקשורת השמאל.
חזון "הטובים לתקשורת", במובנו הקלאסי של השתלבות בתקשורת הקיימת, נכשל. השנתיים האחרונות הוכיחו את זה באופן מובהק. הגל השני נראה מבטיח, אבל גם את ההצלחה שלו נוכל לבחון באמת רק אחרי שיחלפו עוד כמה שנים. בינתיים, כדאי לזכור שהכיוון והמטרה משותפים, ושבלי הגל הראשון לא היה פה גם גל שני.
