פרופ' אסא כשר, בריאיון בעיתון הארץ, טען כי לנוכח כישלון הטמעתו של הקוד האתי בצה"ל, שהוא אביו מולידו, ייתכן ש"כל הרעיון של מדינה עצמאית גדול על העם היהודי". אלא שניתן לבחון את כישלון הטמעת הקוד בגורמים אחרים, לאו דווקא אפוקליפטיים.
למשל, ייתכן שהקוד האתי אינו רלוונטי מספיק, ואף לא הולם את תפיסת עולמו הבסיסית של החייל והמפקד הישראלים. אולי הוא גם לא נותן מענה הולם למצבים שלוחמים נקלעים אליהם בלחימה בכלל ובצה"ל בפרט.
אם לצבא אין מושג כיצד להטמיע בקרב כל חייליו את הקוד האתי, ייתכן שהקוד הוא מכשיר אקדמי שאינו הולם את צורכי הצבא הלוחם. שלושים שנות מאמץ בהטמעת הקוד האתי לא הצליחו להפוך אותו לכלי עבודה למפקדים. אבל כשר, כהרגלו, אינו בא בטענות לעצמו, אלא למי שאינם מצייתים להנחיותיו האקדמיות.
הקוד האתי, המכונה "רוח צה"ל", נוסח בראשית שנות התשעים, כשהצבא אימץ הלכי רוח פוסט־מודרניים, ויותר מכך פוסט־הירואיים. לחימה הירואית מאופיינת במפקדים המובילים בדוגמה אישית, כשבראש הכוח עומדים חיילים הנכונים לסכן את חייהם למען השלמת המשימה. לעומתה, לחימה פוסט־הירואית רואה בשמירה על חיי החייל את הערך העליון המכתיב את הפעולה הצבאית.
כל בר־דעת מבין שתוצאת ההתנגשות בין נציגי התרבות ההירואית לבין נציגי התרבות הפוסט־הירואית נקבעת מראש לטובת הראשונים, וזה אכן מה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה ובסבבי האש בעזה לפני 7 באוקטובר 2023.
"רוח צה"ל" הוא מסמך פוסט־הירואי מובהק. זוהי רשימה של ערכים מופשטים, המנוסחים ברוח של היתר לפרשנות אישית מצידו של כל חייל. ממילא, נגזר עליהם לא להיות כלים מעשיים. בניגוד לרשימת עשרת עקרונות המלחמה, מסמך "רוח צה"ל" אינו מנחה את המפקד כיצד לתכנן ולהפעיל את כוחו כדי להכריע את האויב. בפועל, נדחו עקרונות המלחמה מפניו של מסמך "רוח צה"ל", שהפך למעין תורת לחימה הריקה מתוכן מעשי, מקצועי, מחייב ומנחה.
בראשה של רשימת עשרת "עקרונות המלחמה" מופיעים שלושה עקרונות לחימה ערכיים: הדבקות במשימה, היוזמה וההתקפיות, ורוח הלחימה. אחריהם מגיעים שבעה עקרונות מעשיים בתכלית: תחבולה, ריכוז מאמץ, רציפות, אבטחה, מיצוי הכוח, עתודה ופשטות.
"ערכי צה"ל" המופיעים במסמך "רוח צה"ל" של היום הם מעין הרשאה, כאילו מקצועית, לבחון את הפעולות הצבאיות שלא על פי התוצאה הסופית והמעשית אלא על פי מה שנאמר עליהם מפי המפקדים. זוהי כנראה אחת הסיבות לאימוצם בצה"ל ולהפיכתם לציר המרכזי בהכשרת הקצונה הצעירה. אחרי הכול, אין מפתה יותר מתרבות של דיבורים בלתי מחייבים.
כך הגענו למצב שבו היח"צ בא במקום המחץ. מי שחפץ באפס נפגעים קוצר אפס הישגים בתוספת נפגעים, ובהיעדר הישג צבאי כלשהו ניצב גם סימן שאלה מעל הצורך בנפילתם.
עקרונות המלחמה נדחו מפניו של מסמך "רוח צה"ל", שהפך למעין תורת לחימה הריקה מתוכן מעשי, מקצועי, מחייב ומנחה
"ערכי צה"ל" גם מכילים סתירות פנימיות, ומתנגשים בשבועת החייל הנוכחית, שנקבעה בשנת 1948 עם הקמתו של צה"ל, וחיילים נשבעים עליה גם היום: "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
הסעיף הראשון ברשימת "ערכי צה"ל" הוא דבקות במשימה, בנחישות ובתבונה, "עד כדי חירוף הנפש". באותו המסמך, תחת הערך "חיי אדם", מתברר שמוטל על הלוחם לנהוג "באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה".
שואל את עצמו החייל הקטן: כיצד לפעול בקרב? האם על פי "המידה הנדרשת" העמומה והבלתי מחייבת, או על פי דרישת "חירוף הנפש" המוחלטת והמחייבת? בתנאי האי ודאות ההפכפכים של שדה הקרב, מי יקבע לחייל או למפקד מהי "המידה הנדרשת"? ומה דינו של מי שהעריך מידה כנדרש אבל המציאות כפתה עליו תוצאה שונה?
גם ערך "הרעות" מנוסח באופן שמרחיק את החייל מערך הדבקות במשימה כערך העליון: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש".
החייל, שכבר קיבל ממסמך "רוח צה"ל" הרשאה להחליט על דעת עצמו מתי ועד כמה לחרף את נפשו, יעשה נכון אם במקום לסכן את עצמו למען השלמת המשימה יפעל דווקא לחילוץ חבריו. התוצאה של דרך חשיבה כזו היא שחייל שינטוש את המשימה שלפניו, ויעבור לחלץ את חברו מאחור, יהיה זכאי לאותה המידה של הערכה מצד מפקדיו.
היריעה קצרה מכדי לדון כאן בכל נזקי מסמך "רוח צה"ל", אבל נראה כי יש שלל סיבות טובות לכישלון הטמעתו בצבא. מה שנותר הוא להסיק מהכישלון את המסקנות הנכונות, שהן לאו דווקא פירוקה של מדינת היהודים.
