פתגם אנגלי עתיק אומר: "יש כופרים בעולם הזה, אבל אין כופרים בגיהינום". בין החיילים במלחמת העולם רווחה גרסה אחרת: "אין אתאיסטים בשוחות הקרב". הסנטור האמריקני ג'ון מקיין היה טייס בצבא האמריקני, ובזמן המלחמה בווייטנאם נשבה בידי הווייטקונג. הוא היה שבוי במשך חמש שנים וחצי, ועבר עינויים אכזריים. לימים סיפר מקיין איך חיזקה התקופה הזאת את אמונתו הדתית. אביו היה קצין בכיר, ולכן הציעו לו שוביו להשתחרר מוקדם מהשבי. מקיין סירב ואמר שיש שבויים שמחכים שם יותר זמן ממנו. כאשר שאלו אותו לימים איך הצליח לעמוד בניסיון הזה, השיב מקיין: "זה דרש הרבה תפילות".
בזמני מצוקה מתבהר לאדם סדר העדיפויות האמיתי שלו, וההבל מתפוגג לנוכח האמת כקש בפני רוח. לכן איננו אמורים להיות מופתעים מאוד מחטופים החוזרים מהשבי ומפגינים עוצמה מפעימה של אמונה בה'. ובכל זאת, אני מוצא בדבריהם גוון דתי מסוים שמדהים אותי: הם אינם רק מדברים על א־לוהים, אלא גם מצהירים על נאמנות להלכות מסוימות – ולא לקלות שבהלכות. אגם ברגר לא רק הניפה את השלט המפעים: "בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי", אלא גם התאמצה לשמור על הלכות כשרות ודיני שבת, וסירבה לדרישת שוביה לבשל בשבילם ביום הקדוש הזה. בה בעת עברה אמה תהליך דומה: בלי שידעה שגם בתה מתחזקת, החלה האם לשמור שבת, קראה להקפיד על טבילה במקווה (בלשונה: "אגם תמורת אגם"), ואפילו ביקשה מהעיתונאים שלא לצלם את בתה בשבת. בדומה לה נהגה ילנה טרופנוב, פדוית שבי בעצמה ואמו של החטוף המשוחרר סשה. עוד תצפיתניות העידו שלא אכלו חמץ בפסח כשהיו בשבי, וניסו לצום ביום הכיפורים. אלי שרעבי הקפיד להתפלל בכל יום ולעשות קידוש בכל שבת. עדויות מקוטעות מספרות דברים דומים על חטופים נוספים.
למה זה מדהים אותי? כי אולי אין אתאיסטים בשוחות, אבל בהחלט יש בהן מחללי שבת. שמירת שבת הרי אינה קלה לאיש. מאז תחילת המלחמה הוּצַפנו, אני וחבריי הרבנים, בשאלות של דתיים מבטן ומלידה, שחיפשו הקלות בשמירת שבת בתקופת המלחמה. אינני מדבר על לוחמים ששאלו אם מותר לעשן סיגריה כדי לא להירדם באמצע משמרת קפואה מול האויב, אלא על אזרחים מן השורה שביקשו היתר להתעדכן במשך השבת בחדשות מהטלפון. ואני מניח שעל כל אחד ששאל יש עשרה שפשוט עשו. איני שופט איש, על אחת כמה וכמה שלא בימים הקשים האלה; אבל העובדה היא שבשעה שרבים מאיתנו – בוגרי החינוך הדתי, החיים בתוך בתינו בקהילה דתית – ראו בשמירת השבת בזמן המלחמה ניסיון בלתי נסבל, שבויים שלא גדלו בבית דתי עמדו בגבורה בניסיון הזה בלב התופת.
הפער הזה מעלה הרהורים נוקבים על החינוך שלנו, במה הוא מתמקד ומה בעיניו זניח. באופן כללי, אני חושב שהציבור הדתי לאומי התגלה במלחמה הזו בתפארתו. בנינו ניצבו בשורות הראשונות של הלוחמים. גם מבחינה דתית, הם הובילו מחזות שלא נראו בעם ישראל מאז ימי בר כוכבא. דורות רבים עוד יצפו בסרטונים המתעדים את הגדודים הצועדים לקרב, בזה אחר זה, לקול תקיעות שופר וקריאות "ה' הוא הא־לוהים". בכל הקשור לרוח גדולה, להתלהבות רוחנית, לחיבור לה' הנלחם עִמנו באויבי ישראל – בכל אלו כתבנו פרק מפואר בתולדות ישראל. במקרים רבים תפקדו בנינו ככוהן משוח מלחמה היוצא לקרב בראש העם. אינני יודע איך הייתה המדינה שורדת את המלחמה הזאת בלעדיהם. אבל עם ישראל אינו זקוק רק לכוהן משוח מלחמה, אלא גם לכוהנים שימלאו תפקידים טריוויאליים יותר של הדרכה דתית: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג). דתיים רבים עשו גם את זה; אבל נדמה לי שבהכללה גסה אפשר לומר שאגם ברגר וחברותיה עשו זאת טוב מאיתנו.
סיפור חסידי נודע מספר על רועה שנכנס לבית הכנסת של הבעל שם טוב ביום הכיפורים, ומרוב התרגשות מתחיל לחלל בחליל בזמן שכולם מתפללים בסידור. המסר ברור: לב טהור חשוב יותר מהאותיות הקטנות של ההלכה. בשנים האחרונות קראתי כמה כותבים שהשתעשעו במשל הפוך, שאולי מתאר את מה שאנחנו חווים היום, לנוכח סיפוריהם הרוחניים של פדויי השבי: התרגלנו להביא חלילים לבית הכנסת, והם מזכירים לנו שאפשר גם לפתוח סידור ישן ולהתפלל כהלכה.
motzash.navon@gmail.com
