בחודשים שקדמו לבחירתו של דונלד טראמפ, אירופה הייתה אחוזת בהלה. מאז בחירתו הבהלה רק העמיקה. האיש שבכהונתו הראשונה שיבח את פוטין ותהה מה הטעם בנאט"ו רוצה עכשיו לסיים את המלחמה באוקראינה ולתת לאירופה להגן על עצמה מול רוסיה פצועה וזועמת. בכל רחבי האיחוד, מילה אחת נשמעת בחדרי הדיונים: ביטחון. איך אירופה יכולה להבטיח את ביטחונה ללא אמריקה?
אבל אירופה אינה בעלת הברית היחידה של אמריקה שחשה את הלחץ של "אומן העסקה" דונלד טראמפ. בכהונתו הראשונה עדכן טראמפ את הסכם הסחר החופשי עם דרום קוריאה, לחץ את יפן להגיע להבנות בתחום היבוא של סחורות חקלאיות, ומשתי המדינות דרש שישלמו יותר על הבסיסים האמריקניים בשטחן. הלקח שלמדו בטוקיו ובסיאול היה שהביטחון שלהן צריך להיות בידיהן. והן מיישמות את הלקח.
יפן נמצאת בעיצומה של תוכנית התחמשות צבאית שלא הייתה כמותה מאז מלחמת העולם השנייה. היא משיקה נושאות מטוסים וצוללות, מפתחת מטוס קרב דור 6 (האף־35, לשם השוואה, הוא מטוס דור 5, ויפן רוכשת גם אותו), ומעוניינת לייצר טילים יחד עם ארה"ב. דרום קוריאה הפכה לאחת מיצרניות הנשק הגדולות בעולם, ותעשיית הביטחון שלה משגשגת וצומחת. סיאול גם מפתחת יכולות מכה מקדימה על צפון קוריאה במקרה שתנסה להשתמש בנשק גרעיני נגדה. בין השאר סיאול מפתחת טילים ארוכי טווח ואף יכולת שיגור מצוללות. כלומר, מה שהאירופים דנים בו עכשיו בבהלה – האסייתים כבר עושים.
העובדה היא שאירופה לא התכוננה לשובו של טראמפ, אף שהיה לה זמן לעשות זאת, בדיוק כמו שהיה לדרום קוריאה וליפן. לפוליטיקאים בבריסל, בפריז או בברלין לא היו אשליות לגבי המדיניות שייתקלו בה אם ישובו הרפובליקנים לשלטון. אז למה גם היום, שלוש שנים אחרי שפרצה המלחמה באוקראינה, ושמונה שנים מאז שנבחר טראמפ לראשונה, אירופה אינה מוכנה?
לא נכון לראות באירופה יבשת שוחרת שלום מאז מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה הקרה גרמניה המערבית החזיקה כמה אוגדות משוריינות שנועדו לבלום את הסובייטים, וגם לצרפת היה כוח יבשתי גדול. הירידה הדרסטית בהוצאה הצבאית התרחשה לפני זמן קצר במונחים היסטוריים, בשנות השמונים. אירופה הצליחה בתחומים מסוימים לשקם את יכולות הביטחון שלה, למשל בייצור פגזים: האירופים מספקים היום לאוקראינה מאות אלפי פגזי ארטילריה בכל שנה. אך ההוצאה הצבאית עדיין נמוכה, ולמדינות אירופה אין כוחות קרקע שמסוגלים להתמודד עם הצבא הרוסי. לא נראה שיש לאירופים אסטרטגיית ביטחון כוללת.
הסבר אפשרי אחד להבדלים בין האירופים לאסייתים הוא שיפן ודרום קוריאה הן מדינות לאום עצמאיות, שאינן כפופות לשום מערכת על־לאומית. ראש ממשלת יפן אינו נתון לפיקוחה של מערכת בירוקרטית גדולה יותר, והוא חופשי לפעול – תחת מגבלות הפוליטיקה המקומית. לעומתו, קנצלר גרמניה או נשיא צרפת הם חלק ממערכת בירוקרטית גדולה ופולשנית, האיחוד האירופי. גרמניה וצרפת אינן יכולות לפעול לבד, גם משום שהדבר יפגע ברוח הסולידריות של האיחוד וגם משום שהאיחוד עלול להפעיל עליהן לחץ אם הן יתעלמו ממנו. אז בסיאול ובטוקיו הממשלות חופשיות לחתור למימוש האינטרס הלאומי, אבל בברלין ובפריז זה צריך להיעשות דרך הוועדות והארגונים של האיחוד האירופי.
מצבה של אירופה הוא תמרור אזהרה בוהק לישראל. בעוד ארבע שנים יתחלף הממשל האמריקני. אנו יכולים לקוות שהממשל הבא יהיה ידיד ישראל, אבל לא יכולים לסמוך על כך. אם לא נשקוד על הגברת העצמאות מארה"ב, אנו עלולים – כמו בריסל – להיכנס לבהלה כשיעלה נשיא חדש אשר לא ידע את יוסף.
