פרופ' רוזנק פותח באמירה חשובה: "המפעל האקדמי שהוקם בארץ יש מאין הוא ללא ספק פלא. לא ניתן לשער את מדינת ישראל ללא התרומה העצומה של האקדמה הישראלית". על אף הכרתו בחשיבותה של האקדמיה, פרופ' רוזנק לא מסביר מהי תרומתו של עולם האקדמיה והמחקר למדעי היהדות. ואולם, בהמשך לדבריו של הרב קוק, הוא טוען שעל האקדמיה להבין "את הכרחיות הישיבה כמקום לימוד של קודש פנימי פרטיקולרי. שניהם שונים, משלימים, צריכים וסותרים זה את זה". כיוון שרוזנק לא ביאר כראוי מהי תרומתו של המחקר, ראיתי לנכון להשלים את הדברים ולעמוד דווקא על ההבדלים החשובים ועל התרומה הייחודית של המחקר במדעי היהדות.
רוזנק הזכיר במאמרו את סוקרטס, שמטרתו וכוונתו הייתה לחנך את הציבור, וזאת באמצעות ביקורת המושגים המקובלים והצבת שאלות קשות בפני שומעי לקחו. זהו היסוד של החשיבה המחקרית גם במדעי היהדות, אשר דורשת להתבונן במקורות באופן ביקורתי. צורת החשיבה הזו אינה רק בודקת את המקורות, נוסחן וההיסטוריה של גיבושן, אלא שואלת גם שאלות ערכיות ומוסריות אודות המסורות היהודיות.
אכן, קיים מתח מובנה בין תפיסה זו ובין דרך החשיבה המסורתית. הלימודים בישיבה מחייבים את התלמיד לקבל את אמיתות היסוד הדתיות. ללא אמונה זו אין כמעט מובן ללימוד עצמו, מפני שהנחת היסוד של העולם המסורתי היא שהתורה היא דבר הא־ל ושישנה מסורת הלכתית מחייבת ממתן תורה בסיני עד היום הזה. הנחות היסוד הללו יוצרות מגבלות קשות על הדרך שבה קוראים ומפרשים את המקורות ומוצאים בהם משמעות לימינו.
לעומת זאת, צורת הלימוד המחקרית מאפשרת גם למי שאינו מחזיק באמונה הדתית לגשת אל המקורות כמי שמתעניין בתרבות עמו ובהיסטוריה שלו, ומבקש למצוא בה גם חלקים המתאימים לאמונותיו ואורחות חייו. המפתח לתפיסת היהדות כתרבות לאומית ולאו דווקא כדת, נמצא בהבנה שהיהדות היא יצירה אנושית של דורות רבים, ושגם אנו, בני הדור הזה, יכולים לבקר אותה ואף להיות שותפים בעיצובה של תרבותנו הלאומית.
רוזנק ציטט את נאום הרב קוק בחנוכת האוניברסיטה העברית, ואני מבקש לצטט את חיים נחמן ביאליק, שנאם שם גם הוא: "בהכרתה של האומה תפס בינתיים המושג 'תרבות' במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי 'תורה'. באנו לידי הכרה כי כל עם שהוא רוצה בקיום שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות; לא להשתמש בה בלבד אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו, בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו" (מתוך "דברים שבעל פה").
במובן זה, האוניברסיטה היא חלק מהפרויקט הציוני שמוקדו הוא ריבונות וחירות של העם היהודי, הלוקח אחריות לא רק על קיומו הפיזי אלא גם על קיומו הרוחני. נטילת אחריות על התרבות היהודית לא תצלח ללא זיקה של כבוד ואהבה למסורת, ובכך אני מסכים עם פרופ' רוזנק. גם לכך התייחס ביאליק באותו נאום: "בית המדרש לתורה ולחוכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבניין וגם בתוכנו ובצורתו מבתי המדרש הישנים. אבל רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני שתיה ואבני יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים אלה".
יש לשים לב לדימוי הביאליקי, התואם לשירו "על סף בית המדרש", שם הוא כותב: "מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים". בית המדרש הישן אינו מסוגל עוד לתת מענה לצרכיו הרוחניים של הדור שחווה תהליכי מודרניזציה ולאומיות. הגישה הביקורתית והיצירתית למקורות ישראל היא המפתח להתחדשותה של היהדות כתרבות לאומית רבגונית ובת חורין. לצערי, וגם בכך אני שותף לתחושותיו של רוזנק, זו אינה דרך המלך באקדמיה הישראלית בתחום מדעי היהדות.
ד"ר אריאל פיקאר הוא מורה וחוקר במכון שלום הרטמן
