תחילה אתייחס לדבריהם של פרופ' צבי מרק ("כת החכמים", גיליון פרשת בא) ושל פרופ' אבינועם רוזנק ("כיוון הרוח", גיליון פרשת משפטים), ובהמשך אתייחס לדבריו של ד"ר זאב קיציס ("קריאת השכמה, לא תופי מלחמה", גיליון פרשת יתרו).
בתוך עמי אני יושב, ועל כן אתייחס אל מה שאני מכיר מתוך מגע בלתי אמצעי כאן בישראל, ולא אל מה שמתרחש מעבר לים, שאיני בר סמכא לגביו. חשוב להפריד בין המציאות כאן בישראל לעומת גילויי אנטישמיות בקמפוסים בחו"ל. הכנסת האקדמיה כולה לתוך דייסה אחת צובעת את כולה בצבעים אחידים. גם בתוך מציאות החיים בישראל יש להפריד בין האוניברסיטאות, וגם בתוך כל קמפוס וקמפוס עלינו להבחין בין אדם לאדם.
מה שאנו צריכים בשיח הציבורי, במיוחד אחרי טבח שמחה תורה שנבע בין השאר מתוך קיטוב, הוא חמלה. עלינו למצוא את הנקודות הטובות שיש בזולת, כדברי רבי נחמן מברסלב: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב).
ניתן לחזק את דברי הקטרוג ולתת כדוגמה את שינוי שמו של כתב העת "עיונים בתקומת ישראל", והמעבר שנעשה בשנת 2018 לשם הסטרילי "עיונים: כתב עת רב־תחומי לחקר ישראל". ואולם, דווקא השבריריות שבקיום כאן, וההבנה שמציאות התקומה איננה מובנת מאליה ושהדבר תלוי במעשנו, יכולה לחבר אותי להסרת המונח "תקומה" משמו של כתב העת.
אכן, יש גם חוקרים פוסט־ציוניים במדעי היהדות, ועם אחד מהם למדתי קורס משותף במכללת ספיר, בידידות ובהערכה. יכולנו להתמקד בהבדלים בינינו וליצור ניכור, אבל אני מצאתי עימו קרבה מתוך הזיקה המשותפת לארון הספרים היהודי.
גם את הצטרפות האוניברסיטאות בישראל לשביתת ההסתדרות ב"ליל גלנט", בימי הרפורמה המשפטית או המהפכה המשטרית, ניתן לדרוש לגנאי כפוליטיזציה וסתימת פיות או כביטוי לדוגמטיות כפי שכתב פרופ' רוזנק, אבל ניתן גם להיות אמפתי ולשמוע את הקולות, את החרדה הכנה מאובדן הערכים הליברליים של הדמוקרטיה – גם אם חושבים ההפך בדיוק. רוזנק מציג את הביקורתיות והאהבה כשני עולמות מנוגדים, אולם בעיניי זיקה חיה אל ארון הספרים היהודי באה דווקא מתסיסה המשלבת את שניהם. שני ההפכים אינם מנוגדים, אלא יוצרים יחד את הקשר החי.
מכאן לדבריו של ידידי ועמיתי ד"ר זאב קיציס, המציג אידיאל הרמוני של זהות חסידית ש"אינה סותרת מחקר אקדמי ביקורתי ורציני". לדבריו, "האקדמיה עשויה להישאר ביקורתית ועדיין לגלות קשר אל הניגון החסידי, ואפילו ליהנות ממנו". אכן, מי שעוסק במחקר החסידות יכול לקיים עולם הרבה יותר הרמוני לעומת מי שעוסק למשל בביקורת המקרא.
את התפיסה המשלבת הזו מייחס קיציס גם לרבי נחמן מברסלב, ש"הצהיר כי דווקא עם משכילי אומן הוא מנהל את העולם, ולא עם החסידים". ואולם בסיפור שבו רבי נחמן משחק שחמט עם משכילי אומן, וחסידיו תמהים על יחסו החברי ונטול הגינונים אל המשכילים, הוא אומר: "עמם [תלמידיו הקרובים] אני מנהיג מדינות ואיתכם [משכילי אומן] אני שוחק בהשאך" (ר' שמואל הורביץ, סיפורים נפלאים, עמ' לו). רבי נחמן נמשך לעולם ההשכלה, דווקא משום שבמישור הפילוסופי לא היה לו מענה לשאלות הבאות מהחלל הפנוי, כגון צדיק ורע לו רשע וטוב לו (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה סד), ורבי נתן מעיד "שמעולם לא דבר עמהם [משכילי אומן] מעניני תשובה ומעניני קדושה, כלל כלל לא, רק אדרבה תמיד היה מדבר עמהם שיחת חולין וסיפורים בעלמא" (חיי מוהר"ן, תריד).
באופן תיאורטי, הצדיק יכול להעלות נשמות נפולות עם ניגון האמונה, אולם מתוך החלום על הנפטר, חסידו לשעבר של רבי נחמן ש"נפל מן האמונה", "הגביה עצמו למעלה באוויר עד שעלה אל החַמה", וצעק "כמה אני רחוק מכם" (שם, אות קא), אנו למדים על מציאות חיים אחרת. רבי נחמן מתאר את עצמו כנמלה שנמצאת בתוך פי הנחש, "אלו החכמים להרע, החוקרים פילוסופיא ואפיקורסית… והנמלה המונח בתוך פי הנחש, הוא בחינות חכם הדור… ומחמת שהוא חכם גדול דקדושה ונכנס באלו החוכמות… אז יש לו צער גדול מאוד, ויש לו מלחמה גדולה עימהם, היינו עם בחינת הנחש הנ"ל. כי מתגברים עליו מאוד בלבולים ואמונות כזביות" (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה סג).
סוף דבר, רבי נחמן אכן נמשך לשני העולמות. ובעוד שקיציס מדבר על דרך מורכבת של זהות חסידית שאינה סותרת מחקר אקדמי, חייו של רבי נחמן היו מורכבים עוד יותר: להימשך אל שני העולמות ולחיות אותם, אף שלא ניתן לשלבם ולמרות מצבי האימה, הצער והספק שהניגוד הזה יוצר.
ספרו של ד"ר אלחנן שילה "סיפורה של 'קבוצת שכם': חוליה נשכחת בתולדות ההתנחלות", ראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן
