רוני המתוקה שלנו, בתנו הקטנה והאהובה, נולדה בסוף חודש פברואר, לפני שנה בדיוק. היא נולדה בשיא המלחמה. אף על פי שגם עכשיו שיא המלחמה. היא נולדה בימים כואבים וחונקים, בתקופה בלתי נסבלת. שבוע לפני שהיא נולדה חולצו מעזה שני חטופים – פרננדו ולואיס. בשבוע הזה פשט צה"ל על זייתון ועל חאן יונס. יום לפני שהיא נולדה התרחש פיגוע ירי נורא, בכביש אחד, לא רחוק ממעלה אדומים. שבוע אחרי שהיא נולדה חיסל צה"ל את מרוואן עיסא. האש היכתה בצפון ללא הרף. שברי יירוט נפלו במרגליות. קיבוץ ארז וקיבוץ סעד עברו למשכנם החדש בקריית גת. יישובי צפון רמת הגולן ספגו מטחים. בתל אביב לא הפסיקו האזעקות. בחודש שבו היא נולדה נפלו עשרה חיילים, דולב מלכה, אפיק טרי, ינון יצחק, איתי סייף, יפתח שחר, עידו זריהן, נריה בלטה, אייל שומינוב, אברהם אובגן, ומעוז מורל. הרוגי מלכות וחסד. אלו הימים שבהם נולדה בתנו השלישית.
כשהמלחמה פרצה שיזינג הייתה בחודש הרביעי להיריון. בשבועות הראשונים האזעקות בתל אביב לא הפסיקו. ואנחנו רצנו עם הילדים למקלט, שוב ושוב, ברגליים כושלות, בידיים רועדות. בטלגרם ראיתי סרטונים שאי אפשר לשאת. בסיסים שנכבשו. יישובים שנחרבו. קשישה על קלנועית מוקפת בהמון עזתי זועם. באותם ימים אמרתי לשיז שאולי אנחנו עושים טעות. איך אפשר להביא ילדה לעולם הנורא הזה. איך אפשר בכלל לגדל ילדים בארץ הזו, כשמעבר לגבול יושבים מפלצות של ממש, בני אדם שחולמים לעבור בית בית ולשרוף ילדים. בסדר, יש לנו כבר את חיה ואת נח. אבל כשהם נולדו לא ידענו את מה שאנחנו יודעים עכשיו. ולא הרגשנו וכאבנו את מה שאנחנו כואבים עכשיו. עד כדי כך היינו תמימים.
וכשרוני באה אלינו, לפני שנה בפברואר, לא הרגשנו שאנחנו רוצים לחגוג כלום. לא הרגשנו שיש מה לחגוג. נכון, זכינו לאחוז בתינוקת קטנה ורכה, אבל איך אפשר לשמוח בה, כשבחוץ המציאות איומה ורעה כל כך. כשעזה מלאה בחיילים. כשחברים שלי עם פלאפון סגור. כשמאות אנשים מפונים מבתיהם. כשהארץ כולה פצועה ומדממת. כשבמנהרות הלחות יושבים חטופים אזוקים. איך אפשר לשמוח. אי אפשר לשמוח. אז באמת לא שמחנו. כלומר, בבית שמחנו, בלב שמחנו, מאוד, אבל לא עשינו שמחת בת, ולא עשינו קידוש. הלכנו לבית הכנסת, וקראנו לה בשם, ובירכנו שהחיינו, וחזרנו הביתה וחיכינו לאזעקות, ובכינו, וחיבקנו את רוני, והחלפנו לה חיתולים. ובשנה שחלפה זכינו לגדל, ולהכיר, ולאהוב תינוקת שאין כמוה בעולם כולו. פעוטה שמנמונת ושמחה, חובבת אוכל, אוהבת אדם, מפונקת וחייכנית. כל כך חייכנית! כשמחבקים אותה וכשמשמיעים לה קולות מצחיקים, היא מחייכת. צחוקים איתה! והיא אף פעם לא מייבשת. תמיד היא צוחקת בחזרה, ומחליפה חיוכים. ובזמן האחרון היא כבר משתעשעת בהליכה. נשענת על כיסאות. מטפסת על מדרגות עם ניצוץ שובב בעיניים. היא בת שנה ויומיים, וכבר עכשיו ברור לי שהיא תהיה שובבה אמיתית. ואם להתנסח בפשטות – הילדה הזאת היא האור של החיים שלנו. היא העניקה לנו, בתוך השנה הרעה הזאת, תועפות של שמחה ושל חסד ושל אור. היא האור המופלא שהגן עלינו מפני דיווחי החדשות האיומים.
ולפני כמה שבועות הודעתי לשיזינג – אנחנו הולכים לעשות לרוני יום הולדת שנה מהסרטים. חייב אדם לברך על הטובה. ורוני שלנו הצילה אותנו בשנה הזאת, והשאירה אותנו שפויים. וכבר לפני חודשיים שלחנו הזמנות לכל החברים שלנו, לשמוח איתנו ביחד על מה שטוב בחיים. להרים לחיים. לברך שהחיינו. וכולם התרגשו ואישרו הגעה. הזמנו מלא אנשים, רצינו לעשות אירוע גדול בגינה שמתחת לבניין. רצינו לשמוח כמו שצריך עם מי שאנחנו אוהבים.
אבל אז, שבוע לפני האירוע, התחילו להגיע עדכוני מזג אוויר קיצוניים. הסופה קורל באה לארץ, והיא מביאה איתה שלג, וגשם, וקור מקפיא. ככה התחילו הדיווחים. ושיזינג ואני התלבטנו מה לעשות, אם לבטל את האירוע או לדחות אותו. אי אפשר לחגוג בגינה בגשם ובקור, מה נעשה עם כל המוזמנים. ובסוף החלטנו לעשות אירוע משפחתי קטן ואינטימי, בסלון של הבית שלנו. וכל המשפחה שלנו באה, ושתינו לחיים, ואכלנו תפנוקי מעדנים ששיזינג הכינה, ובירכנו ברכות, ומחינו דמעות, ושרנו ביחד שירים יפים. והשיר האחרון ששרנו, בסוף האירוע, היה שיר ששיזינג שרה לרוני בכל לילה, בתחילת המלחמה –
"יום אחד זה יקרה / בלי שנרגיש, משהו ישתנה / משהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו / ולא יהיה ממה לחשוש / וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד / זה יבוא בטוח בעצמו /כאילו היה שם תמיד / וחיכה שנבחין בו / וזה יבוא, אתה תראה / הידיים הקפוצות יתארכו / והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל / זה יבוא, כמו שהטבע רגיל / להיות שלם עם עצמו"
והשיר הזה הוא הוא המתנה שרוני העניקה לנו. השיר הזה הוא התפילה היומית שלנו בשנה האחרונה. אנחנו מתפללים אותה יום יום, שעה שעה, רוני באה אלינו, בתוך ימי התופת המרים, היא באה, בטוחה בעצמה, שלמה עם עצמה, כמו שהטבע רגיל. וכשהיא באה הידיים הקפוצות התארכו, והלב הכואב שלנו התחיל לפעום בקצב רגיל. מי היה מאמין.
