איש חכם שפגשתי פעם אמר לי ששורש המילה מקוריות, שיוצרים רבים מחפשים אותה מגיע מהמילה "מקורות". חפש במקורותיך, ומשם תגיע אל הנביעה שאתה מחפש. ההתבוננות הנפלאה הזאת סיפקה לי הרבה מאוד חומר למחשבה ומבט על יוצרים בסביבתנו ומעבר לים, בהבנה שנדירים אלה שיישמו את העצה היקרה הזאת בפועל. בניטו אנטוניו מרטינז אוקסיו או בקיצור "באד באני", יישם אותה ללא ספק (אפילו בלי ששוחחנו מעולם, לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אלה). הוא אחד מהכוכבים הגדולים של השנים האחרונות בפופ העולמי, וסביר שלא שמעתם עליו או אותו על אחת כמה וכמה שלא נתקלתם בו, כי רק בחצי השנה האחרונה הוא באמת נוכח כאן, אז בואו נקדים לו אנחנו שלום.
כבר מהשם המקפץ בפה והכינוי שלו מבינים שמדובר ביוצר לא רגיל. הוא בן 30, פורטו ריקני שגדל כילד על סקאלה מוזיקלית שנעה מסלסה ועד לפופ, שישב בבית, ופחות הסתובב ברחובות. בהמשך גם שר בכנסייה שהלך אליה עם אמו הקתולית, ובנעוריו החל להאזין יותר לזמרי רגאטון (הז'אנר הלטיני המערבב בתוכו גם היפ הופ, R&B ודאנסהול) ונדבק בחיידק המוזיקה. אגב, הכינוי המשעשע "באד באני" הגיע מאירוע שבו נאלץ ללבוש תחפושת של ארנב וכעס על כך, אבל היי – אין על סיפור מקור טוב של שם במה. בתחילת העשור הקודם החל להעלות את המוזיקה שלו לפלטפורמת המוזיקה סאונדקלאוד, ובהמשך גילה אותו שם דיג'יי מגלה כישרונות, קידם אותו והחתים אותו אצלו בלייבל. ב־2018 כבר שיתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה כמו דרייק וקארדי בי, ותפס את האוזן האמריקאית. אלבום הבכורה שלו שיצא באותה שנה הביא נתונים מרשימים במצעד הבילבורד, ובהמשך גם נכלל ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין רולינג סטון. ציון דרך לא רע לאלבום בכורה. את הפלישה הלטינית לאמריקה שהחלה בכניסת אמנים כמו ג'יי באלווין, ניקי ג'אם, קרול ג'י ועוד נוספים, הרגשתי במלוא עוצמתה ברגע השתתפותו של באד באני בתוכנית סאטרדיי נייט לייב. הוא הגיע לתוכנית לא רק בתפקיד האורח המוזיקלי באותו שבוע, אלא בתפקיד מנחה, ואף השתתף במערכוני התוכנית השמורים בדרך כלל לאורח הקומי שמגיע לצד האורח המוזיקלי. הוא עלה ודיבר בספרדית מתגלגלת במונולוג המסורתי שפותח את התוכנית הוותיקה, שיחק מעולה והופעתו הקומית עלתה אף על שירתו שם. שם על הבמה של אחת מתוכניות הדגל האמריקניות – נוכחות של אייקון לטיני מצליח הייתה מראה מיוחד.
נוכח עליית הנשיא טראמפ ו"חיבתו" הידועה למהגרים ורוחות השמרנות שלו – משהו בבאד באני מצליח להביא לארצות הברית את המסורת והצלילים שגדל עליהם באמריקה הלטינית.
האלבום השישי שלו "Debí Tirar Más Fotos" ("הייתי צריך לצלם יותר תמונות") בעטיפתו המעולה שעליה שני כיסאות פלסטיק ניצבים על רקע עצים, מתנגן בכל הגלובוס כעת. מבחינה מוזיקלית, מדובר בחגיגת רגאטון שמשלבת יסודות רבים של מוזיקה פורטו־ריקנית, אותה מוזיקה שבניטו הצעיר הקשיב לה, לצד מילים שמדברות את המורכבות של הפוליטיקה בפורטו־ריקו ותהיות על אובדן זהות תרבותית ועוד.
הכול מוגש בשמחה ובתזוזה, וכאן החיבור אלינו – הישראלים. במהלך השנים הגיעו לכאן להיטי רגאטון, אבל בעיקר במועדונים, בלהיטים חולפים. ולכן האוזן הישראלית שכה אוהבת את הפופ הים־תיכוני (שמדי פעם גם שואב השראה מהדוד הרחוק והלטיני) מקבלת אותו רק בהרמות, בלי התעמקות במילים. ממליץ מכאן להאזין לאלבום ולקרוא קצת בין השמחה והמקצבים, בלי לשכוח לזוז כמובן. זאת המלצה חמה ממני, ואל דאגה, באד באני עצמו אינו נזקק לעוד מספרים כשיש לו יבשת כמו אמריקה הלטינית. האלבום הקודם, לדוגמה, מחזיק כיום בשיא האלבום המואזן ביותר בספוטיפיי אי פעם, וחצה זה זמן את העשרה מיליארד האזנות. ושנתראה רק בשמחות.
