סבתא תרצה, סבתא של שולי, סבתא רבתא של עקיבא ועלמה נלקחה בשבוע שעבר לבית עולמה, והיא בת 87. סבתא תרצה עזבה את העולם לפתע פתאום – בלי לתת הרבה רמזים מקדימים, בלי לחלות או לסבול, ובלי להיות נטל על סביבתה. בדיוק כמו שהייתה בחייה כך הייתה במותה – מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה. אישה עצמאית, נקיית כפיים, יפה, מטופחת וטובת מראה. בית ההלוויות בגבעת־שאול היה שטוף באור השמש החורפית. הרצפה הייתה בוהקת, וריח טוב נישא באוויר. ואני עמדתי מאחור והקשבתי לדברי ההספד שנאמרו עליה. דברים קצרים, אמיתיים מאוד, כנים מאוד, בקורטוב הומור ומנות גדושות של געגוע טרי. חשבתי על זה שהיא כנראה הייתה רווה נחת מהרגע הזה, שגם הוא היה נראה כמו רגע אחד מחייה עצמם. רגע נקי – לא מופרז ולא בלתי נשלט ולא מבולגן. רגע של פרֵדה, הולם מאוד ועצוב מאוד. חשבתי על המשכיות. על איך יש דברים שיכולים לעבור בהרמוניה מושלמת אפילו במעבר חד כמו מחיים למוות. אבל לא רק. במקרה של סבתא תרצה ישנן נקודות רבות של המשכיות ושל מוטיבים חוזרים מתוך סיפור בין־דורי על שושלת נשים עוצמתית. אישה מיוחדת במינה הייתה סבתא תרצה, אישה שמסכת חייה ארוכה ומסועפת ועם זה גם צנועה ופשוטה. היא נולדה בקזבלנקה לאביה הגדול, הרב חיים רפאל שושנה, שהיה דיין, משורר, חוקר, מחבר אסופת הפיוטים "אעירה שחר" ורבה של העיר דמנאת.
סבתא תרצה ניגשה אליי ונשקה לי שתי נשיקות על הלחיים, אחר כך הסתכלה על המגבעת הישיבתית שלי ואמרה בנימה האופיינית לה: בשביל מה התיתורה הזו?! יותר יפה לך בלי
במשפחה מספרים כי בשבת הראשונה של חכם שושנה בבית הכנסת של דמנאת כיבדו אותו לקרוא בתורה. קריאתו הייתה צלולה, מרגשת ומדויקת, אך לאחר ששמעו המתפללים את חכם שושנה קורא ככה, לא הסכים עוד איש מבני הקהילה לקרוא בתורה בשבתות הבאות גם מחשש לטעות בפני הרב וגם כדי לשמוע את קריאתו המענגת. חכם שושנה הפציר במתפללים לקרוא בתורה במקומו ואפילו הבטיח שלא יקפיד אם יטעו, אך איש לא נעתר. בלית ברירה המשיך חכם שושנה לקרוא בתורה מדי שבת בשבתו עד שהחליט פעם אחת לא לקרוא וביקש שמישהו יחליף אותו. הגיעה תפילת שבת בבוקר, ואיש לא קם לקרוא בתורה. כל העיניים נישאו אל כותל המזרח לראות מה יעשה החכם. לאחר תפילת שחרית הוציאו את ספר התורה, אך עדיין איש לא עלה לקרוא. חכם שושנה ניגש אל הבימה, והציבור היה משוכנע כי הרב "נכנע". אך להפתעת כולם נעמד הרב בשקט והזמין את בתו תרצה בת השבע לקרוא בתורה. תרצה הקטנה קראה את כל הפרשה בטעמים ובדקדוק מוקפד לתדהמת כולם. בסיום הקריאה הכריז חכם שושנה לקהל ההמום: "ממנה תראו וכן תעשו!״ לימים, התחתנה הנערה תרצה עם אלי רוטשילד. בחור שוויצרי שבא למרוקו כדי לפתוח תלמודי תורה לקהילות היהודיות באזור והתאהב בבתו של הרב. שם נולדו להם ארבעה ילדים, והצעירה שבהם היא ימימה, אמא של שולי שלי. וככה, הסיפור הלכאורה פמיניסטי הזה, של ילדה בת שבע שקוראת בתורה לקהל גברים, עבר במעין תורשה שנים רבות אחר כך לביתה, הרבנית ימימה, שהביאה לעולם תורה נשית (שגם גברים רבים לומדים בסתר ברוך השם), תורה שעברה בתורשה לשולי שאין דבר בעולם שהיא אוהבת יותר מללמוד וללמד.
אבל אני דווקא רוצה לכתוב על סבתא, תרצה הסבתא. בלילה שבין הפטירה להלוויה סיפרה לי שולי על איזו סבתא הייתה בשבילה. לא הכול אני יכול לכתוב כאן, כמובן, בכל זאת, זיכרונות משפחתיים הם הרבה פעמים רגעים פרטיים מאוד. נזכרנו יחד במפגש הראשון שלי איתה שקרה במסיבת האירוסין שלנו לפני שמונה וחצי שנים. סבתא תרצה לא שאלה אותי בכלל אם אני שומר נגיעה או לא ופשוט תפסה לי את הראש ונישקה אותי שתי נשיקות על הלחיים, אחר כך היא הסתכלה על המגבעת הישיבתית שלי ואמרה בנימה האופיינית לה: "בשביל מה התיתורה הזו?! יותר יפה לך בלי". סבתא תרצה הייתה בשביל שולי סבתא במלוא מובן המילה. כזו שתמיד נמצאת, כזו שתמיד דואגת לשלום, כזו שנוכחת. כזו שכל סוף שבוע שולחת חמגשיות אוכל לשבת. אחרי הכול, הזיכרון הכי משמעותי הוא נוכחות. זה מה שנשאר. נוכחות אינה רק הימצאות. נוכחות היא תדר שמעוגן בפעולות יום־יומיות שילדים מרגישים, שנכדים מרגישים, שאפילו נינים מרגישים. עם ההודעה על פטירתה ישב עקיבא בסלון ובכה בשקט. הנחתי לו יד על הכתף, וכעבור כמה רגעים שאלתי אותו מה הדבר שהוא הכי זוכר מסבתא תרצה. עקיבא חשב רגע ואז ענה בשתי מילים: "פשוט סבתא".
