אחרי התדהמה הראשונית שעוררה הצעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לפנות את אוכלוסיית עזה ולהפוך את חופי הרצועה לאתר תיירות פורח, השיח הציבורי בארץ ובעולם שב להרגליו הישנים ולתפיסותיו המקובעות. עשורים של ניסיונות חוזרים ונשנים לחלק את הארץ התרסקו פעם אחת בשבעה באוקטובר, ופעם שנייה בחדר הסגלגל. אך יחד עם פעמי המשיח נשמעו גם ספקות בקרב הציבור הישראלי, שהיה רוצה לראות במימוש התוכנית אבל מתרשם שאין לה היתכנות אמיתית. ואולם בשבועות האחרונים, גופים שונים בישראל ערכו שורה של בדיקות ומהן עולה כי היוזמה הזו לא רק אפשרית, אלא גם עדיפה מכל בחינה על פני החלופות האחרות.
על פי הדין הבינלאומי לא רק שתושבי עזה יכולים לצאת ממנה בכל שלב, בוודאי בזמן מלחמה, אלא שחובה לאפשר להם לצאת מאזור הלחימה. כאשר המלחמה באוקראינה פרצה, מיליוני תושבים נמלטו ממנה לכל רחבי אירופה, וארצות הברית לחצה על שכנותיה של אוקראינה לקבל אותם. גם ממלחמת האזרחים בסוריה נמלטו מיליוני פליטים אל טורקיה השכנה, וממנה אל כל מדינות אירופה. סירובה של מצרים לקבל פליטים מעזה, סירוב שקיבל תמיכה ועידוד מהממשל האמריקני הקודם, הוא הפרה של הדין הבינלאומי, אבל על זה אף אחד לא מתלונן בהאג.
שלושה דברים שקרו לפני 7 באוקטובר מעידים על רצונה של האוכלוסייה המקומית לעזוב, עוד לפני שפגזי צה"ל נחתו על הרצועה ושינו את פניה. במהלך 2023, טורקיה אפשרה למי שרצה לעזוב את הרצועה לקבל ויזה ולצאת אליה דרך מצרים; משם הם יכולים להגר לכל מקום בעולם. 83 אלף עזתים היו ברשימת המתנה לצאת מרצועת עזה, ובמהלך ספטמבר 2023 מימנה טורקיה סוכנות נסיעות מקומית שתנהל את מתן הוויזות. ביום פתיחת הסוכנות התאספו סביבה אלפים תוך עימותים אלימים, ו־17 אלף עזתים נוספים נרשמו באותו שבוע לקבלת ויזה טורקית שתאפשר להם ולצאת. באותו חודש פורסם סקר מקומי שלפיו עשרות אחוזים מהאוכלוסייה המקומית מעוניינים להגר מרצועת עזה לכל מקום אחר, וכל זה כאמור עוד לפני פרוץ המלחמה; המספרים הנוכחיים גבוהים כמובן הרבה יותר. בעקבות האירועים הללו, חטיבת חאן־יונס של חמאס פרסמה גילוי דעת ובו קבעה כי מי שיוצא מעזה עובר על מצוות הדת וכי אין לאפשר זאת. במהלך המלחמה הורשו בין 50 ל־100 אלף עזתים לצאת מרצועת עזה. אם השערים ייפתחו המספרים הללו יזנקו, גם ללא תמריצים כלכליים.
דורון כהן, מנכ"ל האוצר לשעבר: "אי אפשר באמת לשקם את הרצועה כשכל האוכלוסייה נשארת. זה יהיה שיקום עקום"
גם כשחושבים על היום שאחרי, תהליך שיקום רצועת עזה כשתושביה עדיין מתגוררים בשטחה יהיה מורכב, ארוך ויקר הרבה יותר. "מהבחינה הכלכלית לא רק שתוכנית טראמפ ישימה, היא גם משתלמת", אומר דורון כהן, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, וחבר בפורום הבכירים יוצאי השירות הציבורי, פורום שהגיש השבוע לשרי הממשלה הצעה ליישום תוכנית טראמפ. "בלי להיכנס לשאלה מי מוציא אותם ולאן הם הולכים, כשעושים את ההשוואה הכלכלית של שיקום הרצועה כשהאוכלוסייה נשארת או כשהיא מתפנה, במלואה או בחלקה – הפער בעלויות הוא עצום. אי אפשר באמת לשקם את הרצועה מכל ההריסות כשכל האוכלוסייה נשארת. זה יהיה שיקום עקום".
סל הגירה
עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, לעזה אין כלכלה יצרנית. עזה לא ייצאה שום דבר לעולם והיא מייצרת מעט מאוד, בעיקר לצריכה מקומית. ענף הייצוא העיקרי שלה, וגם זה לתקופות קצובות, היה כוח עבודה לישראל. הכלכלה העזתית התבססה לפני המלחמה על תרומות וסיוע ממדינות העולם ומגופים בינלאומיים בהיקף של כארבעה מיליארד דולר בשנה. חמאס ממסה כל פעילות כלכלית ברצועה, וחלק לא מבוטל מהכספים הללו הגיעו בסופו של דבר לידיו ושימשו את הפעילות שלו. ההערכה היא שרק ההכנסות הפנימיות של חמאס הגיעו ל־500 מיליון דולר. "כל מיליארדי הדולרים האלה אף פעם לא נתנו להם חכות, רק דגים באושים. אלה תרומות ששימשו לבירוקרטיה, שחיתות וטרור", מוסיף כהן. "את המעגל הזה צריך לשבור ולעשות משהו אחר. אי אפשר לשקם את הכלכלה הלא יצרנית שיש בעזה".
עזה הנוכחית היא אזור מוכה אסון, שתשתיותיו הרוסות ורבים מבתיו אינם ראויים למגורים. כל תוכנית לרצועת עזה תידרש לקחת בחשבון עלויות ניכרות של שיקום הרצועה כדי שיהיה ניתן להתגורר בה. עלות השיקום כאשר תושבי הרצועה ממשיכים להתגורר בה מוערכת בכ־80 עד 100 מיליארד דולר. לעלויות אלו יש להוסיף גם את עלות החזקת תושבי הרצועה כפי שנעשה עד היום, כ־4 מיליארד דולר לשנה. כל עוד חמאס שולט ברצועה, כל שיקום כזה יהיה זמני עד הסבב הבא, כך שכל השקעה כזאת היא לשווא; קשה לגייס סכומים כאלה ללא תוחלת. לעלויות אלה יש להוסיף את עלויות הביטחון של מדינת ישראל, שלא ניתן יהיה לצמצם כל עוד גורם שאינו ישראלי שולט ברצועה. פורום הבכירים מעריך את העלויות הללו בכ־5 מיליארד שקלים בשנה לפחות, ועד כ־15 מיליארד. סך העלויות ל"יום שאחרי", בלי קשר לשאלה מי מקבל אחריות על הרצועה, נע בין 92 ל־112 מיליארד דולר, ועוד 5־15 מיליארד דולר עלויות הביטחון של מדינת ישראל.
העלויות של תוכנית טראמפ לעידוד הגירה נמוכות הרבה יותר, עד כדי שליש. תחת הערכה שברצועת עזה יש כ־350 אלף משפחות, וכל משפחה תקבל סל הגירה בהיקף של 25 אלף דולר, הרי שעלות הסיוע להגירה תעמוד לכל היותר על כ־8.75 מיליארד דולר. הגירה למדינות עולם שלישי עם סל כזה היא שוות ערך לעלות דירה מדיור ציבורי במדינה כמו מצרים, לצד משכורת שנתית מקומית ממוצעת כמענק הסתגלות. אלה גם ההערכות של ארגונים שעוסקים בנושא כמו "עזה לעולם".
מי שמהגר למדינות אירופיות זכאי לקבל שם סל קליטה של פליט מאזור מלחמה, ותוספת של 25 אלף דולר תהיה משמעותית לעומת פליטים אחרים. כך או כך, עלויות אלו נמוכות משמעותית מעלויות הסיוע הבינלאומי שתושבי עזה קיבלו ישירות, והן שווי ערך לכשנתיים סיוע שניתן עד היום. כמובן, לא מדובר בעניין של אפס או מאה. אם רק יפתחו את השערים, יהיו רבים שיצאו מעזה עוד לפני מתן תמריצים כלכליים. וגם אם 20־30 אחוזים מהאוכלוסייה יישארו ברצועה, זה עדיין עדיף על פני המצב הקיים.
כשלוקחים בחשבון את כלל העלויות של שיקום הרצועה כשהיא ריקה מתושבים, מדובר על כ־10־15 מיליארד דולר לפינוי ההריסות, כולל שינוע והטמנה של הריסות מזוהמות. הקמת תשתיות חדשות היא משימה קלה וזולה יחסית, ויכולה להתבצע במהירות בשיטת שתי וערב. יחד עם מענקי ההגירה מרצון, מדובר על עלות כוללת של כ־30־40 מיליארד דולר.
נשיא ארה"ב המחיש השבוע את הפוטנציאל התיירותי של "עזה של טראמפ", בסרטון שנוצר על ידי בינה מלאכותית ומציג מלונות יוקרה ורצועת חוף מפוארת. שטח הרצועה הוא כ־340 קמ"ר, ואורך רצועת החוף שלה הוא 40 ק"מ. בין ההצעות האפשריות לאחר שהרצועה תנוקה מתעשיית הטרור המאכלסת אותה כיום: הקמת אזור תיירות, בניית נמל מים עמוקים לחופי עזה ויצירת קו רכבת יבשתי להובלת סחורות ואנרגיה מהמזרח הרחוק וממדינות המפרץ, מיזמים כמו מלונות וכפרי נופש, פארקים, מרכזי מסחר, מרכזי קונגרסים ומרכזי עסקים. על פי הערכות פורום הבכירים, הרווחים ממיזמים אלו עשויים להחזיר את ההשקעה תוך כעשור. אם שטח הרצועה היה הופך לחלק מישראל, היה אפשר לבנות שם שלוש ערים שיכולות לאכלס מיליוני ישראלים, ובהן מגדלים, בתי מלון, תעסוקה ותיירות. מבחינה כלכלית, הקרקע אחרי הפינוי תהיה שווה 50 מיליארד דולר לפחות, החזר מלא של ההשקעה.
נס החומוס והדגים
ישראל יצאה מרצועת עזה מתוך מחשבה נואלת שהדבר יעניק לנו לגיטימציה בינלאומית להילחם בטרור הפלסטיני. חלקים מהעם חשבו "מה יש לנו לחפש שם". גם אחרי 7 באוקטובר, האפשרות של כיבוש עזה, ריקונה מיושביה וחיסול מפלצת הטרור שיושבת בתוכה, ובמיוחד יישובה מחדש על ידי ישראל, היא עדיין בגדר טאבו בציבור הישראלי. הרעיון של עידוד הגירה מרצון דווקא עלה בימי ההלם וההתפכחות של תחילת המלחמה, בין השאר על ידי איש יש עתיד רם בן־ברק, שאמר את המובן מאליו אבל נאלץ לחזור בו.
בפרוץ המלחמה אמרו לנו שהעלאת רעיונות כאלה תקעקע את הלגיטימציה הבינלאומית למלחמה ותקומם עלינו את בעלת בריתנו ארה"ב. אבל גם כשהתברר פעם נוספת שלגיטימציה בינלאומית היא עניין קצר והפכפך מאוד, ושחיבוק הדוב האמריקאי פקק את צלעותינו יותר משתרם למאמץ המלחמתי, ההתנגדות הזו נמשכה. גם כאשר קם נשיא חדש אשר לא ידע את יוסף ומצהיר בגלוי כי את רצועת עזה יש לפנות ואת תושביה ליישב מחדש, רבים בישראל ממשיכים להתנגד לעצם הרעיון. כעת הטענה המרכזית היא שהתוכנית "לא ישימה".
נראה שההתנגדות הזו איננה מגיעה מעולמות הריאליה אלא מתחום הפסיכולוגיה. זוהי התנגדות פנימית עזה שמזמן איבדה את הביסוס הרציונלי שלה. רק השבוע, במקום לאמץ את תוכנית טראמפ בשתי ידיים, הציע ראש האופוזיציה יאיר לפיד להעביר את עזה לאחריות מצרים, מכל המדינות. כאילו מצרים לא התנערה מאחריותה זו כבר פעמים רבות בעבר, וכאילו חמאס ניתן לריסון על ידי גורם כלשהו שאיננו ישראלי, קל וחומר גורם ערבי אחר. מה למצרים, אחת האומות האנטישמיות בעולם, ולחינוך מחדש של תושבי רצועת עזה שלא לשנוא יהודים ולרצות במותם?
לפיד, ועימו חלקים גדולים בשמאל ובמרכז, לא מסוגלים להעלות בדעתם אפשרות של שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם לא כשהמעצמה החזקה בעולם פורסת את חסותה על הרעיון. הכיבוש נותר מבחינתם החטא הקדמון, ומי שמדבר על התיישבות מחודשת ברצועת עזה מושתק ומקבל תוויות של משיחי והזוי. האמת היא שאין הזוי יותר מחיים לצד אוכלוסייה שהפכה את הג'יהאד לחזית של כל גן ילדים, בית חולים, אגודת צדקה ושכונת מגורים; לצד רצועה שמספר המחבלים בה לא פוחת אף שצה"ל כבר הרג בה עשרות אלפי חמושים, וזאת משום שלא חסרים בעזה צעירים בני 16־20 שיסכימו לאחוז בנשק ולהרוג יהודים.
במאמר שכתב הפרשן נחמיה שטרסלר בתקופת ההתנתקות, הוא דיבר על "נס החומוס והדגים" של עזה. "אם הרשות הפלסטינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שָלו בעולם", כתב שטרסלר. "הם צריכים למלא את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה. אם יעשו זאת, הם יגלו חיש מהר את תאוות השוטטות ואת כוח הקנייה של הישראלי המצוי, כולל מתפקדי הליכוד. ברגע שיהיה אפשר לשבת בשקט במסעדה בחוף עזה, ליהנות מהגלים ומהבריזה, לנגב חומוס בעשרה שקלים וליהנות מארוחת דגים ב־30 שקל – חוף עזה ייהפך ללהיט הכי גדול בישראל". אכן, אילו תושבי עזה היו בוחרים בכך, הם היו יכולים להפוך את רצועת החוף היפה ללהיט תיירותי. זה היה יכול לקרות, אם בעזה לא היו רוצים להרוג יהודים יותר מאשר לחיות חיים טובים. מי שחושב גם היום, עשרים שנה אחרי, שאפשר להשאיר את עזה לעזתים ושיצא ממנה משהו שאיננו טרור, הוא שראוי לתואר "הזוי ומשיחי".
ברירת שמשון
יש בישראל פחד קמאי כמעט ממה שהיה צריך לקרות כבר ב־8 באוקטובר. ישראל הייתה צריכה להכריז שחמאס היה הריבון במדינת עזה, והמדינה הזאת הכריזה מלחמה על ישראל. מכיוון שכך עומדת לישראל הזכות לפלוש, לכבוש ולטהר את המדינה שפוגעת וטובחת באזרחיה. חמאס אחראי לאוכלוסייה שלו, ושלומם ההומניטרי הוא עניינו, לא ענייננו. אם מדינות העולם מעוניינות לסייע לתושבי עזה הבלתי־מעורבים הן מוזמנות להקים מחנות פליטים, כפי שנעשה בכל מלחמה מאז ומעולם. מלחמה היא לא דבר יפה, ואין דרך נעימה להתמודד עם אויב רצחני שיושב לגבולך. אבל אנחנו חיים עדיין באשליה שכיבוש זה לא אנחנו, שיהודים לא צריכים לעסוק בממשל צבאי, ושמישהו אחר יכול לפתור לנו את הבעיות מול אויבינו. אנחנו הרי רק רוצים לחיות פה בשלום ובשלווה.
דוד בן־גוריון הבין שאת הארץ רוכשים בכיבוש, אבל ממשיכי דרכו לא מפסיקים להצטער ולהתנצל על הצלחותינו הצבאיות. סליחה שכבשנו, לא התכוונו, הנה קחו, נחזיר. מאז 1967 אנחנו מלקים את עצמנו על כך שהרחבנו את גבולותינו. במקום ללכת בעקבותיו של שמשון ולאחוז בשערי עזה, אנחנו עסוקים בשאלות של משפט בינלאומי, הסברה ולגיטימציה. מדי יום אנחנו מעבירים לאויב את האספקה שמשמשת אותו כדי להישאר בחיים ולתכנן את הטבח הבא. במטה הכללי של צה"ל שורר סירוב עקבי, נחוש ונחרץ לקיים ממשל צבאי ברצועה, ואפילו לאבטח את אספקת הסיוע ההומניטרי. במקום לכבוש את הרצועה או חלקים שלה, כפי שהוצע ב"תוכנית האלופים", צה"ל בחר בשיטת הפשיטות. צה"ל כבר לא יודע לכבוש שטח ולשלוט בו, ויותר משהוא לא יודע, הוא פשוט מפחד מכך.
עד תוכנית טראמפ, אפילו התרחיש הימני האידיאלי ביותר הציע לשלוט בפרימטר, בציר נצרים, בציר פילדלפי ואפילו להקים מחדש את גוש קטיף, כשבתווך שני מיליון עזתים ומעצמת טרור. פתאום בא טראמפ והפך את המשוואה על ראשה. עד עכשיו יכלו להשתיק את מי שהעלה את הרעיון הזה על דל שפתיו, בטענה שזהו דבר שאינו נשמע. עכשיו טוענים שהתוכנית אינה ישימה.
ממשלת ישראל צריכה לקחת את תוכנית טראמפ ולהפוך אותה לישימה. להשתמש בכוח המיקוח האמריקני, בנשיא הנחוש, בכסף, בעוצמה צבאית, בתמריצים, בתחבולות ובכל היכולות של המוח היהודי, ולגרום לכך לקרות. אין לנו ברירה אחרת. כל רעיון אחר יהיה ישים הרבה פחות. שיקום הרצועה על ידי מי? ולשם מה? אחרי שנגדיר את התוכנית הזו כמטרה, אפשר יהיה לעדכן ולהגמיש אותה עם הזמן וההתקדמות.
