בשבועות האחרונים שב ומתלקח אצלנו בבית ויכוח, המתנהל בעיקר בין בנותיי. ויכוח שעלול להיות נפיץ, כי הוא נוגע אישית בהמון אנשים. מכיוון שהוא נוגע גם בי, אני חושבת שמן הראוי לשתף אתכם בדיון הזה, אף שאני מזהירה: אין לי שום התחייבות לגבי המסקנות.
הכול התחיל לפני חודש בערך, אז הושמע לראשונה השיר המופלא והמרגש של עידן עמדי "סופרמן", ואחריו הגיע האלבום כולו, וגם החזרה של עמדי להופעות.
בשיר עידן מגולל את תולדותיו, אלו שהובילו אותו להיות מי שהוא. הוא מדגיש אירועים קשים יותר שחווה, שהוא רואה בהם אבני דרך לפיתוח החוסן הנפשי שלו. "נזרקתי לחיים, ידיי היו ריקות, שרדתי כל אוויר דליל, מחנק בעליות", שר עמדי שלנו.
גם באלבום וגם בהופעה המרגשת שבנותיי היו בה, ניכר מאוד שיש לעמדי רצון גדול להגיע לסגירת מעגל עם אירועי חייו. יותר מכך, ניכר בהם הרצון להסביר שוב ושוב שהוא אחד מאיתנו. לא איזה טיפוס מורם מעם שיד א־לוהים נגעה בו אישית.
ומכאן בערך התחיל הוויכוח פה בבית. ויכוח שבסופו של דבר נוגע לכל אחד מילדיי אישית, בעיקר כי בקלות אפשר להשליך אותו על סיפור חיינו.
מצידו האחד של הוויכוח עומדות המתנגדות. הן, כמובן, כמו כולם, אוהבות מאוד את עמדי ואת שיריו, שמחות במסע שהוא עובר ובעיקר שמחות בתוצרים שזה מוציא ממנו. אבל שאלה אחת מנקרת בהן: למה לכתוב את זה? למה לפרסם את זה?
אני בעצם מכשירה אלמנות מלחמה להיות עידן עמדי,או אולי להיות אני. או, ובעצם הכי חשוב, להיות הן, באופן הזקוף והגאה ביותר שאפשר
לדעתן החשיפה שלו את התהליך שהוא עובר, ובעיקר הסיכום וההחלטה "לכל מי שחשד בי שאני אחר, שקיבלתי את האור שלי מן ההפקר" – והאמירה: אני לא מלאך, אלא אדם שחווה לא מעט ואלו הבחירות שבחרתי בעקבות החוויות הללו – כל אלה יהיו מוערכים הרבה יותר אם אנחנו, העוקבות והעוקבים, יהיו מי שיאמרו את הדברים. שנתפעל אנחנו ממנו. כשהוא אומר את הדברים על עצמו, זה "מפריע" לנו להתפעל ממנו. לקבל ממנו השראה.
מצלחתות את עצמן
מהצד השני של הוויכוח, עומדות המתפעלות. מקבלות ההשראה. הן רואות במילותיו של עמדי – ובאופן שהוא בוחר לספר בו על חייו, שאין חולק על כך שהם מלאי גבורה – אמת חשופה שנותנת למי שהתבונן עליו מהצד את היכולת להבין אותו יותר. להתחבר אליו ולמקום האנושי והבלתי שגרתי שלו.
אני מקשיבה להן, למתווכחות, מעריכה את העובדה שהן מנהלות דיון מלא יראת כבוד שמשתדל מאוד להניח בצד את השיפוטיות, ומנסה מבין המילים שלהן לשמוע כל אחת. להבין את מקומה במסע שהן עוברות, שגם בו יש לא מעט נקודות מעוררות השראה ומלאות גבורה.
אני כמובן נוגעת בדבר. שכן לאורך כל השנים מאז רזיאל נרצח, מאז הושלכנו למסע הקשוח שלנו, לא הפסקתי לשתף ולספר בחוויות, בבחירות, בנפילות ובעוצמות שנלוו וממשיכות להתלוות אליו. ובכל זאת, אני רוצה לתת מקום גם לסימני השאלה הנוקבים מהצד השני.
זכיתי ובימים אלו אני מלווה אלמנות מטעם עמותת משפחה אחת, בסדנה מרתקת ומעצימה שבסופה יצאו המשתתפות, מוכנות באופן מקצועי ויציב יותר, לספר לקהלים שונים את הסיפור שלהן. להעביר אותו כך שהמאזינים והעוקבים יראו כמה הן גיבורות וכמה מעוררות השראה, ולא רק כי הגיבור שלהן נפל או נרצח.
כן, אני בעצם מכשירה אלמנות מלחמה להיות עידן עמדי, או אולי להיות אני. או, ובעצם הכי חשוב, להיות הן, באופן הזקוף והגאה ביותר שאפשר. ואני כל כך מתפעלת מזה, כל כך שמחה להיות שותפה פעילה לתהליך הזה, לצפות בהן לומדות, מגישות ומצלחתות את עצמן במקצועיות מלאת יצירתיות.
ויש שישאלו למה. יש שיביטו בסדנה הזו ובמשתתפות, ירימו גבה ובסתר ליבם יאמרו שלא עליהן המשימה לספר על עצמן. לא עליהן להראות שעל אף השבר הגדול הנה הן יפות וצומחות, הנה הילדים שלהן שמחים וגיבורים, הנה הן מכירות בעצמן כגיבורות־על.
ובאמת למה? כי גם אם עידן עמדי לא היה כותב את "סופרמן", עדיין לאיש מאיתנו לא היה ספק שמדובר בגיבור. גיבור מלחמה וגיבור תרבות, גיבור מעורר השראה, מפוצץ כישרון ותושייה. אבל לאיש מאיתנו גם לא היה ברור אם בהכרח כל מי שחווה את חוויות חייו היה יוצא עם אותם כוחות נפש. ואני חושבת שזה המסר העיקרי של השיר הזה, כמו גם של שירים יפים נוספים מהאלבום הזה.
עידן עמדי הוא גיבור שאומר שאינו סופרמן, אבל כולנו יודעים שהוא כן.
בשיריו הוא מבקש דבר אחד: להבהיר לכולם, ואני מצטרפת אליו, שגם אתה, גם את, אם תתבוננו במאורעות חייכם, גם ברגעים הקשוחים יותר שקירבו אתכם לקצה, שדחקו בכם למצוא מקורות כוח חדשים שלא ידעתם שיש בכם, אם רק תסכימו לקבל שנועדתם לגדול מכך, אם תיענו לייעוד הזה, תוכלו גם אתם, כמוני, כמו השיר, להפסיק לפחד למות ולהתחיל לחיות באמת.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
