קשה להאמין שמישהו הופתע מחוות דעתה של היועצת המשפטית לממשלה אודות 'מתווה סער-לוין' לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אחרי שכל 'קובעי הטעם' המשפטי באקדמיה ובארגוני החברה האזרחית המשפטיים באגף השמאל-מרכז כבר חרצו את דינו של המתווה לשבט.
אך תמימות הייתה לחשוב שדווקא מכיוונה של היועצת תבוא איזו תובנה מרעננת. בהרב מיארה, שהתייצבה מהרגע הראשון בחזית המאבק נגד כל אתגור של מארג היחסים הנוכחי בין רשויות השלטון במדינת ישראל לא שינתה פתאום את עורה. כך שהשורה התחתונה של עמדתה בכל מקרה הייתה צפויה.
ועם זאת, ממי שחרתה על דגלה את ססמת "הייעוץ המאפשר", ניתן היה לצפות לכל הפחות להצביע, ולו מצד הנימוס והיושר האינטלקטואלי הבסיסי, על הפער הדרמטי בין הרפורמה המקורית של השר לוין ובין המתווה הנוכחי. שהרי בניגוד להצעתו המקורית של השר לוין שקודמה בכנסת עד לסף חקיקה. והעניקה לקואליציה כוח מכריע בבחירת השופטים, ההצעה הנוכחית של לוין וסער יוצרת איזון. קשה להאמין שהיועצת המשפטית לממשלה לא שמה לב לעובדה שהמתווה הנוכחי מונע לחלוטין מצב שבו המחנה הפוליטי הנמצא בשלטון יוכל להפוך את בית המשפט העליון לסניף שלו.
למען האמת, יש משהו כמעט אירוני בהאשמה של היועמ"שית לפיה "מתווה 'לוין-סער' מטיל צל פוליטי כבד על מערכת השפיטה ופוגע במקצועיותה, בעצמאותה וביכולתה לבקר את השלטון". כזכור, היועצת עצמה נבחרה לתפקידה בידי ועדה שבה למערכת הפוליטית ולרצונותיה הייתה השפעה דרמטית על המינוי. כמה דרמטית? כל המשפטנים חברי הוועדה שנשאלו לדעתם ידעו היטב מי המועמד הראוי ביותר לתפקיד, ואיש מהם לא חשב שזו היועמ"שית שנבחרה לבסוף. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס אשר גרוניס, אף סבר שהמינוי שלה ליועצת הוא "כמו למנות תא"ל לרמטכ"ל", אם לצטט גורמים בוועדה שהסכימו לחשוף טפח ממה שהתרחש בדיוניה. הסיבה האחת והיחידה שבעטיה נבחרה בהרב מיארה לבסוף היא רצונו של הדרג הפוליטי. חברי הוועדה נפגשו עם שר המשפטים דאז גדעון סער ועם ראש הממשלה דאז נפתלי בנט, ושניהם הצהירו שהם מעוניינים דווקא בבהרב מיארה. אגב, הם אפילו לא טרחו להסביר לעומק מדוע הם מעוניינים דווקא בה. לארבעה מתוך חמשת חברי הוועדה זה הספיק על מנת להצביע לה, על אף שלטעמם היא לא הייתה המועמדת המקצועית ביותר והמתאימה ביותר לתפקיד. הפוליטיזציה של בחירת בהרב מיארה לתפקידה לא מפריעה לה, כפי שכולם רואים, להיות לעומתית לשר הממונה עליה כיום ולא לשר שמינה אותה אז, כך שאפילו ברמה הלוגית הפשוטה ספק אם הטענה בנוגע ל"צל פוליטי כבד על מערכת השפיטה" מחזיקה מים.
דומה שאת מה שבאמת מפריע ליועמ"שית בהרב מיארה, ניתן ללמוד מחלקו האחרון של מכתבה לשר המשפטים (אליו מצורפת חוות דעתה המפורטת של המשנה ליועמ"שית למשפט ציבורי-חוקתי, אביטל סומפולינסקי). בפסקה האחרונה של מכתבה מתייחסת היועצת ל"פגמים התהליכיים" שנפלו כביכול בתהליך החקיקה הנוכחי, ומציעה שתי חלופות ל"ריפוי" הפגמים הללו. "ניתן לרפא את הפגמים התהליכיים, למשל, בדרך של מעבר למסלול של הצעת חוק ממשלתית או בדרך של הקמת ועדה ציבורית אשר המודל המוצע יובא בפניה לבחינה. ועדה שכזו, שתהיה מורכבת ממומחים ממנעד השקפות ודיסציפלינות, תוכל לבחון את המודל ואף להציע מודלים חלופיים. ניתן יהיה לבקש מוועדה שכזו לעבוד בלוח זמנים קצר מהמקובל".
לקורא ההדיוט ההצעות הללו עשויות להישמע תמימות, ואולי אפילו הגיוניות, אך מי שמעט בקי בנבכי המערכת מבין מיד מה המטרה: להפקיע את תהליך החקיקה מידיהם של הנבחרים, ולהעביר אותו לידיהם של מי שהם, לפחות בעיני עצמם "מומחים" לנושא. בין אם אלו יהיו משפטני 'יעוץ וחקיקה' במשרד המשפטים הכפופים ליועצת ושולטים במידה רבה מאוד בתהליך הגיבוש של הצעות חוק ממשלתיות, ובין אם אלו יהיו מומחים חיצוניים שיכהנו ב"ועדה ציבורית" כזו או אחרת.
כך או כך, מי שהציבור בחר על מנת לשמש כוועדה ציבורית, כלומר חברי ועדת חוקה של הכנסת (שחלק גדול מהם, אגב, הן מהאופוזיציה והן מהקואליציה, בעלי השכלה משפטית לא רעה בכלל, גם אם אינם נהנים מההילה של "אנשי מקצוע"), לא מספיק ציבוריים בעיניה של היועצת.
למעשה, ראשית מכתבה של היועצת וסיומו מתכתבים היטב זה עם זה. כולם טבולים בבוז עמוק ל"פוליטיקה" ול"פוליטיקאים". אלו, בעיניה, לא צריכים לבחור את השופטים, ואף לא לגבש את ההסדרים העקרוניים לבחירת השופטים. במקומם של הפוליטיקאים מעוניינת היועצת להפקיד את בחירת השופטים בידיהם של "אנשי מקצוע", תוך התעלמות מהעובדה הפשוטה, שכאשר מפקידים בידי אנשי מקצוע את העיסוק בשאלות ציבוריות של מדיניות, הם הופכים מיניה וביה לפוליטיקאים, שההבדל היחיד בינם לפוליטיקאים האמיתיים הוא בשאלה מי בוחר אותם. בעוד חברי כנסת הם פוליטיקאים שנבחרים בדרך דמוקרטית, על ידי הציבור שיכול גם להדיח אותם מתפקידם אם ייכשלו בו, את אנשי המקצוע הציבור אינו בוחר וגם אינו רשאי להדיח. ושמא, אולי רק שמא, הבוז לנבחרים הוא בעצם בוז לבוחרים. בוז לציבור שבחר את אותם נבחרים על מנת להוביל סדר יום, ושאיפה להפקיע את קביעת המדיניות וההסדרים הראשוניים של המשטר מידי מי שהציבור בחר בהם בדיוק לשם כך.
