"אז זלנסקי יכול ללבוש חליפה כשהוא נפגש עם קומוניסטים?" – המשפט הזה הופיע השבוע בפוסט של שחקן הקולנוע האמריקני ופעיל הימין קווין סורבו ב-X, מלווה בתמונה ישנה של הנשיא האוקראיני בחליפה מחויטת. אף שהתמונה צולמה שנים לפני פרוץ המלחמה, היא הפכה לכלי ניגוח נוסף נגד זלנסקי בעקבות פגישתו הדרמטית עם דונלד טראמפ.
הביקורת הרבה שהושמעה נגד המנהיג האוקראיני מצד רפובליקנים השבוע – שחלק גדול ממנה הופנה באופן מוזר גם למלבושו – משקפת את הקרע העמוק שנפער בין אוקראינה לממשל האמריקני החדש, עימות שהגיע לשיאו אמש (ב'), כאשר וושינגטון הקפיאה את הסיוע הצבאי לקייב. מה הקשר בין דיון באופנה להחלטות גאו-אסטרטגיות הרות גורל? התשובה מחזירה אותנו לאותו מפגש בסוף השבוע, שהסתיים בפיצוץ הפומבי בין זלנסקי לטראמפ ולסגן הנשיא ג'יי. די. ואנס.
תילי-תילים של תיאוריות כבר נכתבו על מה שקרה בפגישה בת חמישים הדקות, וכיצד היא הידרדרה משיחה נעימה יחסית בין ראשי הממשל האמריקני ונשיא אוקראינה לתגרה קולנית ורוויית השמצות. גם היום לא ברור כמה ממה שקרה בחדר הסגלגל היה מתוכנן מראש: האם טראמפ חתר לעימות הזה, או שהכול קרה בספונטניות?
תומכי הטענה שהנשיא האמריקני תמיד חושב חמישה צעדים קדימה יאמרו שכן, בעוד שמי שמסתכל עליו כמונע בעיקר מאינסטינקט רגעי יחלוק על כך. יש גם מי שסבורים שבכל הנוגע לאוקראינה, טראמפ מובל על ידי אחרים בממשלו – בראש ובראשונה ואנס, שמתנגד להתערבות אמריקנית באוקראינה מזה זמן רב ונראה כי פעל להסלים את העימות בכוונה ברורה. כך או כך, מעט מאוד זמן הוקדש שם לדיון ענייני: ואנס וטראמפ בעיקר תקפו את זלנסקי על כך שאין לו זכות לדרוש עוד מארה"ב, טענו שהוא כפוי טובה, וכן – גם רמזו שאינו מכבד מספיק את המעמד.
המנהיג האוקראיני מתגאה בכך שבשלוש השנים מאז פרוץ המלחמה הוא מקפיד ללבוש אך ורק בגדים בסגנון צבאי, ללא תלות ברמת הבמה שאליה הוא מוזמן. אך בזמן שיותר ויותר רפובליקנים מתעייפים מהמלחמה במזרח אירופה ומפתחים עוינות אמיתית כלפי הממשלה האוקראינית, הלבוש של זלנסקי נראה להם כהתרסה. כבר לקראת ביקורו בוושינגטון, הלבוש הצבאי של זלנסקי הפך לסמל שלילי בעיני מתנגדיו, ואכן גופי תקשורת ימניים הרבו לעסוק ב"ביזוי" לכאורה שטמון בו. זה מסביר את הציוץ של סורבו, וגם את העובדה שרפובליקנים בכירים שהפכו למנהיגים בימין הבדלני והפופוליסטי, כמו הסנאטור מייק לי, הדהדו את הפייק בהתלהבות.
כך, נושא שנראה שולי – לבושו של מנהיג זר – הפך למרכזי, לסמלי, ולסימן היכר שלילי בעיני מתנגדיו. ההתנגדות הזו, שהובלה על ידי בדלנים בממשל הרפובליקני בראשות ואנס, היא שמסבירה את פיצוץ הפגישה, את גירושו של זלנסקי מהבית הלבן, ואת ההחלטה הדרמטית להקפיא את הסיוע הצבאי בעיצומה של מלחמה. לאחר שלוש שנים שבהן טראמפ הביע תמיכה באוקראינה מחד וסימפטיה לפוטין מאידך, מבלי לדבוק בעמדה קוהרנטית, נראה כי כעת הוא קיבל החלטה – והחלטה זו והשיקולים שמאחוריה יהיו מוכרים מאוד לישראלים.
הצד השפוי מפסיד
החלטתו של טראמפ להתייחס בעוינות דווקא לצד הצודק והפרו-מערבי בסכסוך, מהדהדת את האסטרטגיה של ממשל ביידן כלפי ישראל מאז 7 באוקטובר, מסיבות דומות. בשני המקרים המטרה העליונה של וושינגטון היא להגיע להפסקת אש, אך מכיוון שלא ניתן לכפות זאת על הצד התוקף – על רוסיה באוקראינה ועל חמאס בעזה – מופעל הלחץ על הצד הדמוקרטי, הפרו-מערבי, זה שלכאורה היה אמור להיות בן הברית של ארה"ב.
ייתכן שגם טראמפ וגם ואנס יאמרו בגלוי שרוסיה היא הצד הרע בעימות, ושבעולם מושלם היא הייתה צריכה לסגת מהשטחים שכבשה מאז 2022 – ואולי אף מאז 2014. אבל טראמפ, בצדק או שלא, מאמין שאין לו מנופי לחץ מספקים כדי לכפות על רוסיה ויתורים משמעותיים. לעומת זאת, על אוקראינה הוא בהחלט יכול ללחוץ: זלנסקי תלוי לחלוטין בנשק ובסיוע הכלכלי האמריקני כדי להמשיך להילחם. ולכן, אם טראמפ רוצה הפסקת אש – הדרך הקלה ביותר היא באמצעות הצגת אוקראינה כבעייתית, כפויית טובה וכזו שאינה מוכנה להתפשר. הדרך ליעד הזה הייתה ברורה: עימות פומבי, שבירת הכלים, והקפאת הסיוע.
ישראלים יזהו מיד את הדפוס הזה. בדיוק כפי שקרה לישראל, שהתקבלה בחום על ידי ממשל ביידן בתחילת המלחמה, רק כדי למצוא את עצמה תוך זמן קצר תחת לחץ גובר להפסקת אש "בכל מחיר". הסימנים נראו כבר בנובמבר 2023 – חודש בלבד אחרי מתקפת הזוועות של חמאס – כשהממשל, שעד אז הציג חזות פרו-ישראלית בלתי מעורערת, החל להפעיל לחצים על ירושלים: קריאות "להפסקת אש הומניטרית", טפטופים של מסרים ביקורתיים, ובסופו של דבר – מניעת משלוחי נשק קריטיים והאשמות מרומזות וישירות שישראל גוררת את המלחמה ללא תכלית ברורה.
גם במקרה ההוא, כמו במקרה של אוקראינה, השיקול הפוליטי היה ברור. עבור ממשל ביידן, אוקראינה נתפסת כבת ברית קריטית מול רוסיה, ולכן הוא מוכן היה להמשיך לתמוך בה, גם במחיר ביקורת רפה. ישראל, לעומת זאת, היא נושא שנוי במחלוקת במפלגה הדמוקרטית, ולכן התמיכה בה לא הייתה מובטחת. אצל טראמפ, המגמה הפוכה – אוקראינה נתפסת בעיניו ובעיני בסיסו הרפובליקני כעול, בעוד שישראל זוכה לאהדה רבה. התוצאה: שני ממשלים אמריקניים, שתי מלחמות שונות, אך אותו דפוס התנהגות – לחץ על הצד שיותר קל ללחוץ עליו. האם זה אומר שאין לישראל מה לחשוש מהממשל החדש? לא בהכרח. טראמפ אומנם תומך בישראל הרבה יותר מביידן, אך אם יחליט ששלום במזרח התיכון חשוב לו כמו שלום באוקראינה – הלחץ עשוי להתעצם גם כאן.
מה זלנסקי יעשה עכשיו?
קשה לחשוב על מקרה היסטורי דומה שבו נשיא אמריקני מתעמת עם מנהיג זר באופן כה חריף מול המצלמות, בוודאי שלא בחדר הסגלגל. הפיצוץ בין טראמפ לזלנסקי הסתיים לא רק בכך שטראמפ גירש את הנשיא האוקראיני מהבית הלבן – אלא גם באיום ישיר: אם זלנסקי לא יקבל את הסכם השלום שטראמפ יגבש מול פוטין, ארצות הברית פשוט תעזוב את אוקראינה לגורלה. ההשפלה הפומבית, שהגיעה לאחר חודשים של סימנים מטרימים, הייתה רגע שובר שוויון – לא רק עבור אוקראינה, אלא עבור כל בנות הברית של ארה"ב.
מבחינת זלנסקי התוצאות של ביקורו בארה"ב הרסניות, אך אולי הן לא אמורות להיות מאוד מפתיעות. הוא מעולם לא היה דיפלומט חלקלק, ואף שרשת CNN מיהרה לציין שהוא הודה לאמריקנים 33 פעמים בשלוש השנים האחרונות, הוא מעולם לא ניסה להתחנף לממשל ביידן וגם לא לממשל טראמפ. הוא סירב לתוכניות להפסקות אש שלא כוללות כניעה רוסית ודרש נשק, עוד נשק, ותמיד עוד נשק – כי הוא האמין שאין דרך אחרת לנצח את רוסיה. כשהוא עשה זאת מול ביידן הוא חטף תלונות על חוסר הכרת תודה והתנהלות מדינית מגושמת. כשהוא עשה זאת מול טראמפ, הוא פשוט חטף אולטימטום כואב.
אם טראמפ רצה להעביר מסר שהוא רציני בכוונתו לכפות על אוקראינה הפסקת אש, הוא העביר אותו בצורה הברורה ביותר. ההקפאה של הסיוע הצבאי משמעה שהחל מהיום, כל פעולה צבאית של אוקראינה נעשית על אחריותה בלבד. האוקראינים מעריכים שיש להם מספיק תחמושת אמריקנית כדי להמשיך להילחם עד אפריל-מאי, אך ללא חידוש משלוחי הנשק מארה"ב הם בוודאי לא יוכלו לשרוד לאורך זמן על בסיס תעשיית הנשק המקומית שלהם וסיוע צבאי אירופי. ורוסיה, שנהנית מהיתרון הצבאי כבר עכשיו, לא תוותר על ההזדמנות הזו.
בתגובה לפיצוץ הפומבי בוושינגטון, בריטניה וצרפת ניסו להוביל השבוע יוזמה אירופית למילוי הוואקום האמריקני. ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר כבר ארגן ועידה דחופה של 20 מדינות בלונדון, שבה הוסכם על הרחבת הסיוע הצבאי לאוקראינה. אך השאלה הגדולה היא האם אירופה מסוגלת באמת לפצות על הפער שהותירה ארה"ב. ההצעה להכניס כוחות אירופיים לשטח אוקראינה כערובה ביטחונית להפסקת אש תהיה חסרת תקדים, אך כלל לא בטוח שהיא תצא לפועל. נראה שהמטרה המיידית של האירופאים היא לשמור על רציפות הסיוע הצבאי ולוודא שוושינגטון לא תנתק לחלוטין את הקשרים עם קייב. ואולי זו הייתה אחת המטרות של טראמפ מלכתחילה: להשתחרר לפחות מחלק מהעול של הסיוע לאוקראינה, ולהעביר אותו לשכנותיה האירופיות.
גם אם הממשל יסיר את האמברגו בקרוב, זלנסקי ייאלץ להתמודד עם מציאות חדשה. הנשיא שהתקבל בתשואות בקונגרס לפני שנתיים, לפתע מוצא את עצמו מנודה מהבית הלבן שמביט בו בחשדנות רבה. הדינמיקה שבה הוא היה רגיל לעבוד – דרישות, לחצים, ותגובות חריפות – בוודאי לא תועיל לו מול טראמפ. בלי שינוי מהיר באסטרטגיה הדיפלומטית שלו, זלנסקי עלול לגלות שכל ההצהרות הלוחמניות והנאומים החריפים בעולם לא יעזרו לו. אם לא יצליח למצוא דרך חדשה להתמודד עם הממשל הרפובליקני, ואולי אף להתפשר על סעיפים שבעבר הוא סירב אפילו לדון בהם, הוא עלול לגלות שאפילו בעלי הברית האירופים שלו לא יוכלו להציל את אוקראינה.
